מוקדש לכל השותקים ובעיקר לך שאהבתי באמת.

רק מילה אחת חסרה,
מילה שמתבקשת,
אחרי ליטוף עוגב,
אחרי מבט רעב של חשק,
לפני ולפנים חיבוק הלב.

נאמרו שם בחושך
מילים של הגוף,
שקטות, עדינות, מתגברות, פראיות
ושמיכה של נשיקות
כיסתה את רגשותינו הרטובים.

ואח"כ עם זריחה,
לאחר פריקת האהבה,
שכבנו מתריסים אל מול כולם -
עולם מנוכר שלא הבין, לא יודע, לא יכיר
את הטעם האסור שבחווית הנסיון.

רק מילה אחת חסרה,
מילה שמתבקשת,
נשארה בדממת מוחותינו.
זהה, דומה, מגששת, תוהה
אך נשארת ספונה,
מעבר להגייתה הגישמית:
"אוהב ?", "באמת ?", "למה ?",
איזו מהן ?

הרגע חלף,
ניצבנו אחודים,
ורק מילה אחת חסרה.
רק שלא תפגע בנו, חוששים
אחרי ליטוף עוגב, אחרי מבט רעב,
לפני ולפנים חיבוק הלב,
ואני רציתי שהרגע יישאר.
כמו תמונה דוהה בארנק,
כמו זכרון ילדות חזק,
כמו הנצח שבים הלוחך חולותיו,
ולכן שתיקה.