שולה באה לאסוף אותי עם הטרקטור החדש שלה מאיזה חור שדווקא די
השתלם בסופו של דבר.
מאה שקלים חדשים. הם לא רק חדשים, הם גם פותחים עידן חדש של
הרבה יותר ממאה שקלים חדשים. בחור כבר הספקתי להשתין שלוש
פעמים - אבל זה לא השיא שלי, אני מסוגלת להרבה יותר. הרבה
יותר.
עליתי על הטרקטור ונסענו לבית יד. התיישבנו מתחת למנורת רחוב
וקראנו על הילד הבוכה. זה ילד שיכול לשנות חיים שלמים אם רק
תרצה. ילד שגורם לך להרגיש דפוק במוח במידה מסוימת.
זה כמו שיחה עם אנשים מטומטמים שגורמים לך להרגיש שרוט בעצמך.
אבל אני בעצם לא. לא נראה לי לפחות. אימא אומרת שלא.
הוצאתי מהתיק גליליות שוקולד העונות לכינוי "CLUB MED". שולה
ואני אוהבות לפעמים לשאוף גליליות שוקולד. אני לא בטוחה מה
אני אוהבת יותר - לאכול חסה או לשאוף גליליות שוקולד - כל דבר
בעתו.
שולה הודיעה שהיא צריכה לחרבן. שולה תמיד צריכה לחרבן, ואני
שונאת אנשים שמחרבנים. למרות שאני דווקא אוהבת את שולה, אבל
לא בדרך שקיסינג'ר היה גורם לאנשים לתהות.
שולה בטוחה שהיא צריכה לחרבן בגלל הגליליות שוקולד, אבל היא
לא מבינה שהיא פשוט כל החיים שלה צריכה לחרבן - עם גליליות,
בלי גליליות - זה לא משנה!!!
אני צריכה להשתין. עלה בדעתי שאולי זה הגליליות, אבל אני
משלימה עם העובדה שאני, כל החיים שלי צריכה להשתין. משלימה עם
העובדה. משלימה עם הכול. אולי בגלל שאין ברירה ואולי בגלל
הביטחון. כל הסיטואציה הזו של הגליליות, הגלל הענק של איזה
כלב שעוזר לי משום מה להתרכז, והילד הבוכה, גרמו לי להרגיש
מאוד מתורבתת ואינטליגנטית, למרות שאני לא. כן, השלמתי גם עם
זה. אני מושלמת מהבחינה הזאת.
ילדים קטנים ומעצבנים שיחקו, צעקו והפריעו לזמן האיכות שלנו.
"תלכו כבר לישון או שאני אקרא לאבא שירביץ לכם עם החגורה
שלו!"
שולה טוענת שהילדים האלה צריכים להיות ביטבתה, ולא להסתובב
סתם כך ברחובות. אני מסכימה איתה, אבל רק במידה מסוימת.
בדרך הביתה הבנתי שביליתי כל הערב בלי להוציא את המילים כוס
או הכנסת אצבעות מהפה שלי. אימא תהיה גאה!
