אתה נוקם בי עכשיו?!
אני החלטתי החלטה... אז הכל צריך לקרוס?
אני נעלמת!
גאד דאם! מה קורה? איפה אני?
אתה מנסה להראות לי שעשיתי טעות? אז תן לי סימן! למה להעניש
אותי ככה?
עד שהתאזנתי שוב, מצאתי טיפה של שלווה בים של   טירוף.
אתה לוקח אותה ממני?
את זה... את המעט שלי?
פעם ראשונה בחיי שאני לא לוקחת סיכון.
מעדיפה שיגרה אפורה על צ'אנס של אהבה.
ופתאום- כל האישיות שלי נמוגה.
אני שוב לא מכירה אותי.
שונאת את זה כל כך!
עד שאני לא אדבר איתו לא תעזוב אותי בשקט?
אבל להפר הבטחה?
בשביל מה?
בשבילי?
למה אני מתעסקת עם זה בכלל?
למה זה מעסיק אותי בכל רגע פנוי, בכל רגע פנוי.
שאני לבד, שאני ישנה, שאני שותה, שאני עוצמת עיניים.
שאני חושבת על פיספוס.
על מה שאני רוצה.
על העתיד.
עליו.
אני שונאת הכל.
נהייתי ילדה קטנה, מטומטמת, מרדנית וסוררת.
למה?
אתה מעניש אותי?
למה בעצם אני פונה אליך בכלל?
זאת,
זאת בעצם אני בעצם מדברת לעצמי?
זאת אני שנוקמת בעצמי?
מענישה?
אני?
כנראה שיש דברים שאני אפשר להתחמק מהם...