ביום בו השמים יצבעו בתכלת בהיר, והשמש לא תסכים להפסיק לזרוח.
הציפורים ישירו מנגינות מלבבות. ואולי אדם אחד ירגיש בכאב.
אני אשכב לי בתוך ארון, קצת כועסת, כי לא רציתי להגיע לזה.
נכון שאף פעם לא אהבתי את הרעיון של לזרוק אותי בתוך האדמה,
כמו שק תפוחים. אבל גם מעולם לא רציתי ארון.
הייתי שמחה לשריפה. כמו זו שעשו לרוב בני משפחתי בעבר הרחוק.
לא בקרימטוריום, כי את כל הקרימטוריומים כבר השמידו. אבל סתם
במדורה ענקית שיעשו לכבודי. מסיבה קטנה. יביאו מוזיקה, הרבה
מוזיקה. ישראלית רצוי. אולי אפילו בן ארצי יסכים לבוא.
ישרפו את הגופה שלי, וריח של וניל ישרור במקום.
את העפר ישפכו בנהר הסיין, כך שאוכל לומר, שמצאתי את מקומי
בצרפת.
אבל במקום זה, לא הקשבתם לי, והחלטתם לחלוק לי כבוד אחרון בתוך
הארון הזה. אז נכון, הוא חום כהה כזה כמו שאני אוהבת. ועל גבו
חרוט פיס גדול. ונכון שמתחת לפיס יש ציטוט מתוך קהלת ג. ונכון
שזה עושה אותי מאושרת. אבל באמת שזה לא מגיע לי.
אני רואה את אמא בוכה. אבל אני יודעת שזה לא מהאובדן שלי. זה
מהאובדן שלה. היא יודעת שזה כבר לא יהיה אותו הדבר, שיהיה משהו
אחר בבית. היא כבר תתגעגע לצעקות שלי, ולעצבים ביום שאני חוזרת
אחרי ביצפר מאוחר. היא תתגעגע לעקרונות שלי, לויכוחים,
ולנסיונות הבלתי פוסקים להסביר לה למה אני תמיד צודקת.
אבא פה בשקט. כי אנחנו שבט חזק. אנחנו לא בוכים, אנחנו לא
מראים כלפי חוץ כשאנחנו נשברים. ואני רואה בעינים שלו שהוא
רוצה להשבר. אבל הוא לא נותן לעצמו. אני יודעת שהוא היחיד
שבאמת יתגעגע אליי...
הייתי הילדה של אבא.
אחותי הקטנה כבר חושבת במוחה איזה דיסקים ובגדים שלי היא
תקבל.
אני רואה אותה מתכננת על נעלי הבית הענקיות של פו הדב שקניתי
רק לפני כמעט חודשיים בצרפת. נו מילא.
ורק ערן עוד בצבא. הוא לא הצליח לקבל שיחרור. הכלבים זקוקים
לו. איזה אסון בארה"ב, ולא יכלו לשחרר את איש הדרג הגדול. אז
הוא לא בהלוויה שלי.
אני לא מבינה. אף אחת מהחברות שלי לא נמצאות פה.
אני מחפשת ומחפשת. אנשים מביצפר...מממ...עופרה שומר פה. איזה
בנאדם מקסים. המורה היחידה שאני יכולה להגיד ששינתה לי את
החיים. עם כל הסכסוכים, היא תמיד היתה פה בשבילי. גם כשכיתה ט
הסתיימה. והיא הסתיימה מזמן. עופרה באה לחלוק איתי כבוד
אחרון.
תמיד ידעתי שהיא תשאר פה בשבילי.
אבל מביצפר? אף אחד.
מוזר...
ציפיתי לפחות לראות פה אנשים מהנוער...מהסניף שלי אף אחד לא
יכל להגיע. אני שומעת את אמא אומרת שרונן התקשר להגיד שהוא
מצטער, אבל הוא נסע לפסטיבל, והוא לא יצליח לחזור לחיפה בזמן
הקרוב. וכל השאר בסנימטק. מקרינים שם סרט טוב. גם אני הייתי
מעדיפה להיות שם במקום.
אף פעם לא הצלחתי להרים איתם פרוייקט כמו שצריך. למה ציפיתי
עכשיו?
נילי כמובן עוד בניו-יורק... מקווה שלא יקרה לה שם כלום.
אבל דור, ניצן, נגה, ואלון, ואוריה, וטלי, וכולם. וכולם.
וכולם. איפה הם?
העיקר יכולים לקפוץ עליי כל סמינר שרואים אותי. אוהבים אותי.
כן.
אני רואה איך.
שלומי נשאר בבית. אמא לא נתנה לו את האוטו.
ואוהד לא בא, כי אייל הצליח לגרום לו להבין שאני בנאדם רע.
יותם פשוט כבר לא אוהב אותי, מאז שהוא שמע על הקטע שלי עם
ההוא. הוא פשוט מעריך אותי אחרת. וההוא? לא יכל להראות את עצמו
פה. שהסטייליסט הזה יבוא ללוויה?ועוד של "so called freakit?"

ואיפה יריב? אחרי שהבטחתי לו לזכור אותו כשהוא ימות.
שיחכה...נפגש בלוויה שלו...נראה איך אני אזכור אותו...
גם גילי לא בא, כי הוא פשוט לא אוהב לצאת מהבית.
כשחושבים על זה, אף אחד לא בא. אני לא רואה פה אף אחד שאני
מכירה. אף אחד.
רק כמה מהמשרד של אבא.
אפילו סבא וסבתא לא פה.
בעצם למה אני סתם אומרת? הם פה. חצי מטר ממני. כבר סיימו עם
הטקס שלהם. הם שמעו שאני נפטרתי, והלכו מיד אחריי...
מרחוק שמעתי את הגיטרה ברקע, וקול כל כך מוכר.
הוא רעד, יותר מתמיד. הוא היה שבור.
אייל, עמד בצד, מעבר לגדר, וניגן שיר חדש שכתב, כי ידע כמה אני
אוהבת לשמוע את השירים שלו, ראשונה ראשונה...
אבל אפילו הוא לא טרח לעבור את הגדר בשבילי.