שכבנו במיטה הצרה של קרן והבטנו אחד לשני בעיניים. עינייה
כחולות עמוקות ושיערה הבלונדיני נשפך על הכר. היא הביטה בעיניי
והרגשתי שמצאתי את נפשי התאומה. כן, תאומה. נוסף על הנפש
התאומה השניה שלי, גלעד, אחי התאום. שכבנו מחובקים ומביטים אחד
בשניה. היא אמרה שהיא אוהבת אותי. אני רק הנהנתי. היא ידעה כמה
אני אוהב אותה. נרדמנו.
בבוקר חזרתי הביתה וגילה, אחותינו הגדולה שאלה "גלעד, איך היה
בלילה?". "גדי!!!" תיקנתי אותה "...והיה נפלא!". אני וגלעד כ"כ
דומים כך שאפילו במשפחה הקרובה לעיתים מתבלבלים בינינו. גילה
נשכה את שפתה במבוכה וחייכה. "סליחה" היא אמרה.
גלעד חזר כמה דקות אחריי. הוא היה בליין וכמעט תמיד מצא עם מי
מידידותיו להעביר את הלילה בסופ"ש.הוא נראה בהנגאובר. הערתי לו
על כך, התארגנו ויצאנו לעבודה.
שנינו עבדנו בחברת אינטל. הגענו לבניין ונכנסנו למשרדינו. גלעד
היה מהנדס זוטר בצוות פיתוח, ואני הייתי מנהל פיתוח מוצר.
באופן אירוני הייתי המנהל של גלעד. התיישבתי מול מסוף המחשב
והקלדתי את שם המשתמש והסיסמא. מיד הופיע הסמלון שמאותת שהגיע
מייל חדש. פתחתי אותו. זה היה ממנהל המחלקה. הוא דרש שאכנס
אליו ברגע שאגיע. אספתי את הרישומים הרגילים לשיחות הנהלה
ונכנסתי למעלית.
כשנכנסתי ראיתי את המנהל במצב רוח מרומם. "יש לי חדשות טובות
ורעות, ממה אתה רוצה שאתחיל?" שאל. "מהטובות..." מלמלתי
בהססנות. "טוב, החדשות הטובות הן שאתה יוצא השבוע לגרמניה לכנס
התקשורת האירופי השנתי, ושם תציג לראשונה את המוצר" אמר.
הרגשתי התרגשות גדולה. "זהו כבוד גדול בשבילי להיות הראשון
שיציג את הפיתוח לעולם" אמרתי. והמנהל אמר שנבחרתי ע"י הנהלת
החברה בישראל בגלל הישגי הקודמים וכי הם צופים לי קידום מהיר
בחברה. הסמקתי. לא הייתי רגיל למחמאות. מרוב התרגשות כמעט
ושכחתי שיש גם חדשות רעות. ,מה כבר יכול להיות?" חשבתי, ושאלתי
לפשר הרעות. "החלטנו להפסיק את עבודתו של אחיך בחברה!" אמר לי
המנהל. "אבל למה?" שאלתי. המנהל הסביר שאיחוריו הרבים ותפקודו
הלא ערני בעבודה אינו מאפשר המשך העסקתו בחברה. רציתי להתנגד
ולצעוק אבל לא היית בעמדת כוח, ויותר מכל ידעתי שהמנהל צודק
והפיטורים היו רק עניין של זמן. המנהל הציע לי שיודיע לו בעצמו
במקומי, אבל דחיתי הצעתו. אחרי הכל הוא אחי, ואם כבר לשמוע
חדשות רעות אז עדיף ממישהו קרוב. טעיתי.
כשיצאתי מהמשרד הרגשתי אימה. "איך אודיע לאחי, אחי התאום, שהוא
מפוטר? איך אסביר לו את זה? איך יגיב?" הרהרתי. הייתי מוטרד
מאוד. כשנכנסתי אליו למשרד מצאתי את גלעד שותה בישנוניות את
הקפה של הבוקר ואת כדורי ה"אדוויל" לכאב הראש עדיין על השולחן.
"היי!" הוא זרק לעברי. שמעתי שהוזעקת לבוס, מה קרה?" הוא אמר.
"כן" אמרתי לו. לקחתי שאיפה ארוכה, וסיפרתי לו את רוע הגזירה.
גלעד השתולל, הוא צעק, זרק חפצים מהשולחן והגרוע מכל, הוא
האשים אותי בפיטוריו. "...ואתה עמדת שם ולא עשית דבר??? אני
אחיך!!!" הוא צעק. הוא לא הבין! את החדשות השניות סיפרתי לו
בבית כשחשבתי שהוא נרגע מעט. רק חשבתי שהוא נרגע, בגלל שכשהוא
שמע עליהם הוא הפסיק לדבר איתי בכלל.
ביום שלישי, נסעתי להרצליה לאסוף את כרטיסי הטיסה ולקבל תדריך
אחרון מהנהלת החברה. כשחזרתי בשמונה בערב רצתי לביתה של קרן.
רציתי להספיק לראותה לפני שהיא הולכת לישון. אני לא אראה אותה
עוד הרבה בזמן הקרוב. הגעתי לביתה והקשתי על הדלת. קרן פתחה את
הדלת אחרי מספר שניות. נראה שהיא יצאה מהמקלחת. המראה הרטוב
שלה תמיד עורר בי תשוקה. "חזרת?!" היא אמרה כשואלת. "כן!"
אמרתי, תוהה "מדוע היא שואלת? היא לא רצתה שאחזור?" התעלמתי
מהנימה בה דיברה וחיבקתי אותה. ניחוח הבושם שקניתי לה היה חזק.
התחלתי לספר לה על המפגש שלי עם ההנהלה בהרצליה והיא שאלה
פתאום "נסעת בסוף???". "כן..." אמרתי בהיסוס שואל. "היא מתנהגת
מוזר היום, חשבתי לעצמי. ופתאום הבחנתי כי דמעה ניגרת בזוית
עינה. "קרה משהו?" שאלתי. דממה השתררה למספר רגעים וקרן החלה
לבכות. הלם ניכר על פניה. "על מה היא חושבת??? מה קרה
לעזאזל??? היא לא רוצה שאסע? אז שתגיד לי!" חשבתי לעצמי. אבל
קרן רק ביקשה שאלך. קמתי, ניגבתי את דמעותיה, נשקתי לה ויצאתי.
"עדיף כך" חשבתי, קרן תמיד נרגעת לבד והיא בטח תדבר איתי מחר.
ידעתי שמשהו מאוד מפריע לה. לא הצלחתי לנחש.
בשלוש לפנות בוקר צלצל הטלפון הנייד שלי. זאת היתה קרן. היא
היתה נסערת, וביקשה שאבוא מייד. קפצתי מהמיטה ונסעתי במהירות
לביתה. היא חיכתה לי על הסף. "אני חייבת לדבר איתך, אבל תקשיב
לי עד הסוף!" היא אמרה. "אין בעיה!" אמרתי. והקשבתי בעיון.
קרן אמרה "היום בבוקר הגעת אלי, כלומד גלעד, אבל אז חשבתי שזה
אתה. הוא לבש את החולצה האדומה שקניתי לך. הוא אמר שהנסיעה
להרצליה נדחתה ליום אחר ושהוא, אתה, מעדיף לבלות איתי את הימים
שנותרו עד לנסיעה שלך."
התחלתי להרגיש חלחלה. ניסיתי לא להראות את הבעתה שחשתי, אך ללא
הצלחה, פני הסגירו את הרגשתי. קרן כל הזמן בכתה.
"ואז נכנסנו לג`קוזי ולאחר מכן שכבנו." הבכי שלה התחזק." ואז
כשהגעת והבנתי שהיית כל היום בהרצליה, הבנתי בעצם שהוא
התחזה..." דיבורה הפך ליבבות. " קרן שלחה ידיה אליי כמבקשת
חיבוק אך הייתי מזועזע, הסתובבתי. הרגשתי בחילה. "לא היה לי
שום סיכוי לדעת שהוא זה לא אתה!" היא צעקה. היא צדקה, אבל בכל
זאת הרגשתי דחייה ממנה. היא שכבה עם אחי. הרגשתי מבולבל.
הרגשתי בחילה. רציתי לרוץ ולהקיא. "איך עשה לי דבר כזה? אחי?
דמו מדמי, איך???" חשבתי. דמעות החלו לזלוג מעיניי, לא הצלחתי
לעצור אותן. הרגשתי אומלל, מבולבל, מרומה, חסר אונים. רותח
מזעם. השתררה דממה ארוכה. כך ישבנו על סף ביתה עד אשר הזריחה
הופיעה והחלה לצרוב בעיניינו הלחות מדמעות. "אני חושבת שאנחנו
צריכים להיפרד, אין ברירה אחרת!" קבעה קרן. הנהנתי בהסכמה.
באמת אין ברירה אחרת חשבתי. "איך אוכל לגעת שוב באישה ששכבה עם
אחי? איך אסתכל לה שוב בעיניה? איך היא תסתכל עלי? איך היא לא
תחשוד בכל פעם שהיא איתי? היא עברה טראומה, וזה הדרך היחיד
לשקם את החיים של שנינו" הרהרתי כל העת. "אני אבוא לקחת את
חפציי" אמרתי והלכתי מבלי להסתכל לאחור, לא הייתי מסוגל
להיישיר אליה מבט, זה היה כואב מדי. מעולם לא חזרתי.
מביתה של קרן נסעתי למלון מרדיאן והזמנתי חדר. התקשרתי למזכירה
וביקשתי ממנה לפנות לי את היום. אמרתי שאני חולה. כעת הזעזוע
ובלבול הפך לכעס טהור. כל כך כעסתי עליו. "איך עשה לי את זה???
הוא הרי אחי, איך? למה הוא לקח לי את הנפש התאומה שלי? את
הבחורה שאהבתי מכל? למה דווקא כך בחר להכות בי? לבה דרכה? למה
לפגוע גם בה? מה היא עשתה לו, לעזאזל??? איזו נקמה מגיעה לו
עכשיו?" חשבתי. "נקמה!" המילה הדהדה בראשי שעות. "תחשוב
בהגיון!" פקדתי על עצמי "למה לנקום? הוא הרי אחיך! אסור לך
להחזיר לו! אתה לא יכול לאבד עוד נפש תאומה" קבעתי.
ביום חמישי טסתי למינכן, כל משך שהיתי שם לא עלה חיוך על פני.
זה היה חכם לטוס, להתרחק. כשחזרתי, השכרתי דירת סטודיו מול
הים. העברתי לו מסר, שבשבילו אני מת ולא חזרתי לדבר איתו מאז.
גם לא איתה.
חלפה לה כבר שנה מאז, והכאב כאילו נצרב על גבי ליבי. אמנם איני
שומר טינה, אך איני מסוגל לשכוח וגם לא לסלוח. אני עדיין לבד,
לא מצליח לקיים קשר עם אף אחת אחרת. כל ערב אני יושב על המרפסת
ומביט לשקיעה בים. נותר בליבי רק הגעגוע לעיניה הכחולות
המביטות בי ושיערה הבלונדיני הנשפך על הכר. אני מדמיין בכל
יום, איך אנחנו חוזרים להיות ביחד ויודע שאלו רק חלומות
אוטופיים. נפשי גוססת, לאט.