-מי יודע את האמת? אתה? בטח שלא אני.


קולות פעמונים, אני בהחלט אתגעגע לקולות פעמונים, אמר בליבו.
הוא שכב במיטתו, עיניו פתוחות לרווחה, אך דבר הוא לא ראה.
קולות בני משפחתו הדהדו בראשו. קולות פעמונים נישאו ברוח, ושם,
באותו לילה יפה, הוא מת.


-דבר אחד בטוח, שום אדם לא יכול להגיד משהו אחד נכון.


אני אבא! אני אבא! הוא בכה בהתרגשות ורכן אל אשתו הנינוחה. מכל
הנוכחים בחדר, היחיד שישן, היה התינוק. הוא התקשה בלזהות את
קולות הוריו, הדבר היחיד שהיה בראשו הוא קולות פעמונים.


-השנים חולפות יותר מהר ממה שבני האדם מסוגלים.


יש לכם מתנה נהדרת, אמרה הגננת בתום שנת הלימודים. ההורים
הנלהבים חיבקו את ילדם הצעיר ונישקו לראשו. הוא רץ אל חצר
המשחקים כשלפתע שמע קולות פעמונים. ראשו נפתח אל הצליל המתוק
והמקסים. דמיונו החל לפעול בקצב אותו לא הרגיש בעבר. זכרונות
ארוכים ומלאי רגשות שאותם עוד לא חווה מילאו את דמיונו. הוא
זכר את אותו לילה יפה, הלילה שבו הוא מת.


-לכן זה לא יתכן. אין סיכוי שהוא יזכור!


למחרת בבוקר הוא קם משנתו, והחל לשחק, הוריו המבוהלים צלצלו
לעזרה כשראו את ילדם הצעיר הולך מתוך שנתו.
הפסיכיאטר אמר שזהו ילד רגיל בעל דמיון פורה. אך הוא טעה, הם
טעו, והם ימשיכו לטעות עוד הרבה זמן.


-יש לו משהו שאין לאחרים, הוא עדיין ילד, הדמיון מוביל אותו
בדרך.


הצלחתי לגעת בפעמונים, הוא אמר בסוף להוריו. עכשיו הם היו
אובדי עצות, נראה היה שהילד בעל אובססיה לפעמונים. לאחר שראה
את תגובת הוריו החליט הילד להפסיק לדבר  על נושא הפעמונים. הוא
זכר את אותו לילה, והוא ידע.


-הדמיון מנוגד למציאות, עם זאת, הוא גם מחבר את חלקיה.


הנער לא הצליח לישון תקופה ארוכה. משום מה, זכרונותיו הפסיקו
להופיע כששמע את קולות הפעמונים. הוא היה מוטרד, אך לא היה
יכול לגלות להוריו. מה יהיה עכשיו? המשיך לשאול את עצמו.


-הוא לא יצליח לשכוח, הזכרון יותר מדי חזק.


פתאום, באמצע הטיול השנתי זה קרה עוד פעם, הזכרונות שבו אליו.
הוא תהה, לא נשמעו כעת קולות פעמונים... מה גרם לו לחשוב באותה
צורה עוד פעם? כבר שנים שלא חווה את אותם זכרונות. סוף כל סוף
הציב לעצמו מטרה.


-זה בסך הכל שלב מעבר, הוא יתגבר, הוא ידע מה לעשות.


כבר עברת תואר ראשון בפסיכולוגיה, מה עוד אתה רוצה? המשיכו
לשאול אותו הוריו. הזכרונות היו רחוקים כל כך, נדמה היה לו שלא
היו דבר מאשר חלום. אך הוא המשיך להזכר באותם לילות בהם לא
ישן. דעתו הייתה טרודה. יש סיכוי שהכל בעצם פרי דמיונו
הילדותי? אבל אין טעם, אין תשובה.


-הכחשה, הם לא יודעים אחרת.


אשתו כבר שמעה הכל, מוחה המבריק לא ידע לענות לשאלותיו הרבות.
אפילו בתור זוג אוהב לא ידעו במה להאמין. זכרונותיו נעלמו ללא
זכר, הרי לא השאיר הוכחה לקיומם. חייו התנהלו בשגרה יומיומית
מרגיעה, ואף לא רגע של לחץ סחב על כתפיו. לא היה דבר לעשות
בשלב זה, חוץ מלחכות.


-נסה אתה לעמוד במצב של חוסר אונים שכזה.


"הדמיון הוא הדלת לתת מודע", קרא בקול מתוך הספר לפני כיתתו.
הדיאלוגים המרתקים שניהל עם תלמידיו בתיכון הובילו אותו למימד
נוסף. הצעירים שיכנעו אותו ללא מאמץ רב להתחבר אל דרכי
המדיטציה. אישתו הנלהבת מהרעיון הצטרפה גם היא לשעות המדיטציה
אליהן הלך המורה.


-הוא אמר בעצמו את המשפט, האם הוא גם יבין אותו?


זה שם... מלמל בארוחת הבוקר. הזכרונות חזרו אליו ביום הקודם
לאחר מדיטציה ארוכה. הוא לא האמין, עד לפני זמן קצר פקפק
בקיומם, הם נראו לו כחלומות בילדותו, דבר שאין לתת לו תשומת
לב. הוא זכר, הוא זכר את הכל. במשך כל היום לא נתן את דעתו
לדבר מלבד הזכרונות. באותו ערב הופיעו שוב בצורה בהירה וברורה
מתמיד. זה לא משהו שפשוט ניתן להתעלם ממנו, חשב.


-שמחתנו גדולה אדוני, כיצד עלינו לפעול כעת? נחכה.


אתה רוצה לצבוע את השיער אולי? שאלה אישתו. לא, הזיקנה מגיעה
בסופו של דבר לכולם, אין טעם להתבייש בכך. עדיין קשה לי להכיר
בעובדה שהם קיבלו אותי. תארי לעצמך, אני, פרופסור... מרצה
באוניברסיטה. הזמן באמת עובר מהר לא?


-זכרון אוהב מאיר את דרכו.


קולות פעמונים. מוזר, הכיצד משך דבר זה את לב נשמתי? האדם ישב
על כיסא הנדנדה, ולגם לגימה גדולה מספל התה שהיה מונח על
השידה. הוא למד להבין את
גלגול נשמתו, אך מדוע? הוא לא ידע איך זכרון זה של קולות
פעמונים החזיר אותו לזכרונות ישנים כאלו מגופו הקודם. לאחר זמן
מה של תהייה, הבין את משמעות הזכרונות של קולות הפעמונים.


-מהי המשמעות אדוני? אך ורק דברי אמת יצאו מפיו, פתח אוזניך.


"אהבה. הזכרון של קולות פעמונים עורר בי כל רגש חיובי, מטרת
הזכרון היא לא לשמר את הצליל המושמע, אלא את העקרונות אותם הוא
מסמל. כבוד, יושר, גאווה, חמלה, אהבה." ובמילים אלה, באותו
לילה יפה, הוא מת.


-הסתכל סביבך, דע את אהבותיך, ואת פחדיך.
-מילות קסם אלה מתעתעות בי אדוני.
-מלאך, נסה להבינם מתוך רגש, ולא מתוך שכל.
-בני האדם יצליחו?
-דבר זה תלוי בעומק רגשותיהם...
-אדוני, מדוע הפסיקו הזכרונות?
-דמיונו של הילד חיבר אותו אל עברו. ככל שהתבגר, ההגיון הגביל
את דמיונו והשכיח מעליו את הזכרונות.
-אלוהים, אנא למד את נתינך בני האדם דברי חוכמה אלו.
-בני האדם שמעו את כל דברי החוכמה הקיימים. הם פשוט לא הצליחו
לבחור לאילו הם באמת מתכוונים להקשיב.