נעליים
מכנסיים
תחתונים
גרביים
ועכשיו נשארתי רק עם חולצה, הכפתורים פתוחים עד למעלה, אני
עומד ובוהה בדמות שלי במראה, לפעמים מתקרב ולפעמים מסתכל
ממרחק, תופס פרספקטיבה כוללת, מבט פנורמי יעיל.
אצבעות הרגליים שלי קופצות בעצבנות, החשיפה הזאת ממש לא מתאימה
לי עכשיו. קצת יותר מדי דרישות מעצמי, אני חושב, יותר מדי
לחץ.
אבל אם שרדתי את הלילה האחרון אני יכול לעמוד בהכל.
תהליך הסקת המסקנות מתחיל, ואני מגיע לכמה לקחים חשובים.
לדוגמא:

א. לא לשתות יותר בקבוקי וודקה שלמים, אפילו אם הם מעורבבים
במיץ אשכוליות ואתה נורא אוהב.
ב. לא ללכת יותר למסיבות של אנשים שאתה לא אוהב, במיוחד אם הם
לא אוהבים אותך.
ג. לזכור תמיד! אם יש לך קטע עם מישהו, לפחות תזכור מי זה, זה
חוסך מצבים מביכים,

של לנסות להיזכר בשם של הבחור המשגע ששוכב לידך בבוקר, כמעט
ערום לגמרי (בלי קונדומים זרוקים תודה לאל, אחרי הפעם האחרונה
לא יכולת לשבת ישר יומיים), ואחר-כך שעתיים של חיוכים ושיחה
שלמה מלאה בניסיונות לפנות אליו בלי לקרוא לו.
ואחר-כך כל הסצנה הזאת, ליד המראה, אחרי המקלחת
פוסט-קטע-שלוש-שעות-במים-רותחים-כדי-לשטוף-את-ההרגשה הרגילה,
אני עומד ובוחן את הגוף שלי, חלק אחרי חלק, ואז שוב בחלקים
יותר קטנים , במחזוריות של טור גיאומטרי הולך וקטן.
אני מנסה למצוא את הצד הטוב של ההתרחשות אתמול, ובאמת מוצא דבר
חיובי אחד. לא חשבתי על אהבה כל הערב. אחת-עשרה שעות עברו עלי
בלי לחשוב פעם אחת על, או לחפש, או לחשוב שמצאתי, אהבה.
גם כשהבחור הזה, שנראה נורא סטרייט-פיצוחים-כוסיות כזה, התחיל
לחייך אלי בצורה מאוד ברורה, גם אז כל מה שהרגשתי כלפיו זה
עליונות, אגו-טריפ קטן, שמחה על זה שרוצים אותי, ושמחה גדולה
יותר על זה שאני לא רוצה אותו.
באמת שהרגשתי ככה, וניסיתי לגרום לזה להמשיך, לכן הקטע (זה,
והעובדה שהוא נראה קצת כמו יואן מק'גרגור), ולכן המעמד הזה
שיצרתי לי עכשיו, מול המראה, מנסה למצוא את ההרגשה של אתמול.
אולי מה שמפריע לי זה ההנג-אובר, אבל אני חושב שהסיבה היא שאני
לא יכול להרגיש ככה לבד.
אני יכול להרגיש הרבה דברים לבד, אבל לא עליונות. או ערך
עצמי.
אני קצת מתגרה בגלל כל המחשבות על אתמול, חושב על מה שאני יכול
לזכור ממה שאני והוא עשינו, מחייך בנעימות אל הזין שלי שמתחיל
להפגין נוכחות, אבל הראש שלי הולך למקומות אחרים.
מחשבות כאלה, איטיות, הזיכרון שלי לוקח את הזמן, תהליכים
אוטומטיים של חיבור חלקים לתמונה שלמה.
אני מנסה להבין מה אני מרגיש בקשר לכל זה, למה הרגשתי איך
הבגדים שלי צורבים לי את העור בתבניות של קורדרוי, למה אני
צורך את האוויר בצורה ישירה כזו, כדי לברוח מתחושת מחנק לא
ברורה ולא מוזמנת.
אני הרי לא מרגיש מלוכלך יותר מכרגיל, ולהרגשה הזאת כבר
התרגלתי. וממילא ההרגשה הזאת היא רק יחסית, ביחס למה שהרגשתי
פעם, הרגשה באמת טהורה ובאמת נקייה.
אני מוריד את המבט שוב לכפות הרגליים שלי, ומשם מנסה לעלות
בחזרה למעלה, אבל אני מרגיש מסוחרר, אולי בגלל ששתיתי, אולי
בגלל שלא לקחתי את ה-12B והברזל שלי הבוקר.
הסחרחורת חזקה היום, באמת שכן, ואני מאבד שיווי משקל, נופל עם
הפנים קדימה על המראה, זכוכיות נופלות, מתחפשות לשבבי קרח,
נופלות ברעש עדין על הרצפה, חותכות חריצים קרים על העור שלי,
ואני לא יכול שלא להתאהב בכאב, לנסות לשאוף אותו לתוכי, לספוג
כל גל חדש של ייסורים עד הסוף, עד שלא נשאר יותר מה להרגיש
מבחוץ וכל ההרגשה אצלי בפנים.
פתאום אני יודע איפה לחפש אחרי מה שחיפשתי כל הזמן הזה, מצאתי
את הטוהר והניקיון שאבדו לי.