עליי למדוד את המילים היטב בכלים שקופים
לפני שאני מטיח אותן כאן
עליי להתכוון להן, ולא לרשום את כל
המרווחים כולם
אני מחוייב לעשות במילים מעשה

והנה אני
מול שולחן עץ עטוף מלח ים
מבורך בשקט וברוח צפונית
ומולי גבר-ילד בדואי בן שלושים ושבע
ואנחנו משוחחים על פילוסופיות
זו הבדואית לעומת המצרית לעומת היהודית

הוא מספר לי על היהודי מקהיר
עם תפיסתו המרשימה את עצמו כיהודי
וכערבי
וכמצרי
והוא מנסה להסביר לי את השייכות הגדולה מכולן
זאת שתשתייך בין אם תרצה או לאו

הוא עושה שימוש עדין במילים, כמומחה
ויש לו דרך קטנה להסביר לי את עולמו
ואת המציאות הבדואית של ההרים והים
נשים גרמניות באות לכאן
ומוצאות לעצמן גבר בדואי לאהוב
או לפחות מישהו שיוכלו לזיין ולצעוק עליו

הן באות לכאן, לבנות ומתאוות
ומנכסות לעצמן את הנוודות
ואת השלווה הסטואית
של אהובן המדברי

והגברים, השליטים מראש ולתמיד,
מאפשרים להן את השליטה בהם
היות וגם להם ברור
שהקצב לא יופרע

ואין תמונת חיים מוזרה יותר
מזו שבה אישה גרמנייה שזופה
צועקת בערבית על מאהבה המצרי
ומוכיחה אותו על אלפי טעויות

הוא מצדו מביט בה ברעב גדול
ומחייך חיוך מלא חורי שיניים

אני יושב על מיטת עץ גדולה ממני
והערב כבר מתחיל בליטוף על הראש
ושלושה פרשים בדואים (הם אינם בדרכם למלחמה ועדיין- פרשים)
רוכבים מולי על החוף באיטיות רצונית

האחרון ביניהם מביט אליי
ומחייך חיוך קטן בשעה
שהגמל שלו מהלך זקוף
על רקע הגלים הקטנים שמסבכים את השקט

על החוף, מרחק כמה מטרים ממני
אמהות מצריות מקהיר מייבשות ילד עירום במגבת גדולה
וזוג בלגיות שותות בירה מצרית קרה

ואני רפוי
כמו שריר בשינה
עמוקה

והנה פתאום בדידותי שלי מופרת
על ידי האדם המתאים ביותר לכך
ולך, הבודד, נותר רק להתפלל שגם אותך
ירצה מישהו לזכור
שגם על איבריך מישהו ימרח תרופות כוויה

השמיים לבנים הרחק מעליי
וענני מים מסרבים להתפזר במרחב האווירי
רכס הרים דבשתי לגמרי מרצף את האופק
את המילים אני כותב בעט המוחזקת ביד
וכל אות מוקפדת ומעוגלת לעצמה
גופי הגדול, שכבר מתחיל להתרגל,
מוטל על הבטן הגדולה ביותר באיזור
ותחת בטני מחצלות וכריות
השמש משחקת משחק עתיק
והמחברת עליה אני רכון מוצלת בחציה
אזניי נקרעות לחתיכות צמיגיות וגמישות
ואני יכול להרגיש בקלות את מלח הים נמהל
בשוקולד המערבי הקנוי

שני כלבים עזובים שוכבים לא רחוק ממני
ולאחד מהם נטייה ברורה להשתין על שפת המים
וזוג צרפתי מעורב מאוהב שוכב לידי על מחצלת
הוא מזוקן ורזה וחבוש כובע מוזר
והיא חתולית ומלאה

קמתי מוקדם היום
ובאתי לשחות בים האדום עם נביל מאיסמעיליה
ווליד מקהיר
כששחינו עבר על החוף סודני גדול
רכוב על גמל חום ושעיר
וסימן לנביל לגשת אליו לרגע

וכשנביל קרב אליו, יכולתי לראות היטב
את הרוכב מושיט יד לתרמיל בד שהיה מונח סמוך
לצווארו של הגמל החום
ושולף משם שקית גדולה למדי עמוסה בשיפודי מריחואנה

נביל הריח את הפרחים מקרוב וקד קידה קטנה
הניח את השקית מתחת למגבת שלו
וחזר למים

הרוכב מצדו המשיך באדישות לחוף הבא עם הגמל הגדול
ואני רק עצמתי עיניים
והנחתי לגוף להישמט ולצוף על המים
ושאלתי את עצמי איפה את ועד כמה מוזרים
היית חושבת את כל האירועים האלו

את אינך כאן
ברחתי ממך לכאן
ממך ומהאהבה שלנו
שגוססת לה בינתיים יפה,
ובזה אין להפריע לה

האמיני לי
שאינני מאמין לך יותר
וזאת אחרי שהייתי בין מאמינייך הגדולים
מאלו הנדחפים לקדמת הבמה
כדי לנשק את גלימתך הנאה

אין בי אמונה יותר
לא בך ובהבטחתך הריקה מלאת הצבע
רק נוסטלגיה של מאמין כופר
יש לי לתת לך
זאת ולא עוד

ולמשהו פשוט:
אדם גדול השוקל מעל מאה קילו
יושב בשיכול רגליים על רצפת המקלחון
ממולא הסיליקון שלו
ומאזין לתזמורת הזרעים הרשעים
המנגנת את "לתוך זרועותיי"
יחד עם האמן המאמין שהרחיק לכדי
בימוי מערבון
(יש לציין שמערבון של קייב הוא אחד
המערבונים הפחות מערביים שראיתי
וכי הוא השביע אותי מאוד)

ובחזרה לאדם הגדול

ציון משקלו על ידו עצמו אינו בבחינת תיאור מצב
אלא בבחינת דבר אחר
היום החליט לרעוב והוא תוהה לעצמו
תוך עצימת עיניים ממושכת
אם יוכל לזה

זהו לי בוקר ראשון
בארץ המדבר של סיני
ואני הופך פתאום לנער צעיר
בין כל הנשים האירופאיות הבלות
והגברים המהודרים מקהיר ומאסואן
והאורגזמה הראשונה שלי כאן
היא לחלוטין א-מינית

אני מתיישב על החוף
ומאזין לעצמי
אני קורא את המכתב האחרון מאמי
ומזהה את האובדנות שבו בקלות
לא תהיה לי שיבה אליה
איבדתי אותה לחלוטין
לפני שבועיים, בשיחת טלפון אחת חסרת מעצורים

ואני מודע היטב למהות הבדידות הפעם
ולזה
שאיש לא יחבק אותי,
לא השבוע ולא בשבוע הבא
ואני חושב שאוכל לעמוד בזה לא רע
(האם מישהו יכול לחבק אותי?)
אפילו תחליפי חיבה כבר איני רוצה לעצמי[
ונראה שזה סימן טוב לגביי
אחרי הכול