שלמה נחמני סגר את דלת הבית שלו, באביבים, בשקט, כדי לא להעיר
את יוסי בנו. החושך אך החל להבהיר והוא ידע שתוך זמן לא רב,
כשהאור יעלה, יתחילו רעשי המלחמה בתוך לבנון ויוסי יקום ויצא
אל המוסך להוציא את הטרקטור לעבודת היום במטעי התפוחים שלהם.
הוא ידע שאין לו זמן רב אך לא עלה בידו להגביר את קצב צעדיו.
כשהתקרב למוסך התגלתה לעיניו הצללית של הטרקטור הבודד. זה היה
טרקטור מדגם ישן כל כך שכבר בקושי הניע והיחיד שלא הצליח
למכור. את הטרקטור האחר, המרסס והמקלטרת הצליח למכור בכסף לא
רב, שכן גם הם כבר לא היו חדשים. הכסף נבלע בחטף בבור החובות
הכבדים שעליו עוד שילם עמלה, בבנק בקרית שמונה.
משנבלעה דמותו במוסך התכופף ליד ערימת החבלים שהיו מגובבים
כנחשים במאורתם; נדמה היה לו שהוא יכול לשמוע את לחישתם
הארסית.  שלמה משך קצה של חבל מן הערימה, הרים מבטו לתקרת
המוסך ואמד את המרחק. משך עוד מעט וגם משך בכתפיו כאומר
סנטימטר לכאן או סנטימטר לשם... מה זה כבר משנה. מעל שולחן העץ
המרובב לקח סכין מטבח חדה וחתך את החבל במקום שאותו סימן
במחשבתו רגע קודם.
עכשיו טיפס על השולחן המתנדנד, מייצב עצמו ואת השולחן עד כמה
שניתן, והעביר את החבל בתוך לולאת המתכת שהיתה בתקרת המוסך. את
קצה החבל קשר לכדור עבה וגס ומשך את החלק שהיה בידיו, לוודא
שהחבל לא יכול לעבור דרך הלולאה והוא כלוא בה לנצח.

כמה ערבים קודם, כשהחלה לרדת השמש, שרה נחמני יצאה מהבית
והגישה כוס תה עם נענע לשלמה, בעלה ושאלה אותו אם הוא רוצה גם
משהו קטן לאכול.
"כאילו שיש משהו גדול לאכול", ענה לה בגיחוך מיוסר.
ביצים. המקרר היה מלא במגשי ביצים שהביאו השכנים מגדלי
התרנגולות המטילות. מצבו הכלכלי הרעוע של שלמה היה ידוע במושב
וברדת ערב, כמו בגניבה, היו מגיעים החברים עם מגשי הביצים
ומניחים בשקט על השולחן, שלא יראה שלמה ויתבייש במחסורו.
"ביצה ותפוח," אמר בקול רם. ואחר כך שוב בקול מנוגן כאילו היה
מתפלל, "ביצה ותפוח, ביצה ותפוח..."
את התפוחים היה קוטף במו ידיו עם יוסי, בנו, כי לא היה לו כסף
לשלם לקוטפים. הוא לא הבין כיצד קיבל שקל אחד, ולעתים פחות,
עבור קילו מהתפוחים היפים שלו ובחנות ראה אותם נמכרים בשבעה
ובשמונה שקלים לקילו.
כמה פעמים ניסה להפטר מעשרות הדונמים הללו, ממטעי התפוחים
והאגסים, אך לא היה איש שחפץ בהם בשל קרבתם לגבול הצפוני
והבטחון הרעוע באיזור כולו.

באצבעות יציבות אך בתנועות איטיות, כמו היה צופה בסרט בהילוך
איטי, קשר את החבל ללולאה בקצה שהחזיק בידו. לולאה גדולה דיה
שיוכל שלמה להכניס לתוכה את ראשו ולהדק סביב צוארו.  
השולחן חרק מתחתיו, ומרחוק שמע גם את דלת הבית חורקת. יוסי
התעורר, כנראה, מוקדם מהרגיל. שלמה נתן לחבל להישמט מידו ויצא
במהירות  כדי להקדים את כניסתו של יוסי למוסך. הוא יפגוש אותו
בחוץ וכך יוסי לא יגלה את תכניתו.

יוסי ניתלה על המוט של חבלי הכביסה, כופף את ידיו וקרב עצמו
מעלה ושוב ירד ושוב מעלה. בפלג גופו העליון היה עירום ובתחתון
היה לבוש במכנסיו ונעליו הצבאיים. תוך כדי תרגילי הכושר שעשה
ראה את שלמה מתקרב אליו מהמוסך ואת מבטו המופתע ואמר: "אני על
צו 8. גייסו אותי".
שלמה שתק. "אני מצטער, אבא." אמר יוסי. "אני יודע שאני משאיר
אותך לבד עם המטע אבל שנינו חיכינו לזה באיזשהו מקום".
שלמה רק הביט בו. "דברתי עם אמא, אבא. הערתי אותה. דודה שולמית
תביא אותה לכאן מאשדוד. היא אמרה שהיא לא משאירה אותך לבד
במושב עם המלחמה מסביב. היא אמרה שאם אתה רוצה לחטוף קטיושה
היא רוצה לחטוף אותה אתך."

שרה נחמני חטפה את הקטיושה במטבח. שלמה רץ בכל כוחו לכיוון
הבית כששמע את קול ההתפוצצות רק כדי למצוא את אשתו מתבוססת מתה
בדמה ובבישוליה.

מאוחר יותר בערב, מוקף בבני המשפחה ההמומים והבוכים באשדוד
הגיעו המודיעים של קצין העיר להודיע לו על מותו של בנו, יוסי,
על הגבול, בתוך לבנון במרחק 200 מטר בלבד מהבית.
קרובי המשפחה והחברים לא עזבו את שלמה כמעט. בחדר האורחים של
דודה שולמית באשדוד ישנו איתו אחיו ואחייניו. הבכי שלו היה
יבבה בלתי פוסקת והם התרגלו לישון עם יבבתו ברקע. לפרקי זמן
קצרים היה נרדם ומתעורר אל קינתו.

שלמה עמד בשעת הבוקר המוקדמת על השולחן במוסך. הוא העביר את
ראשו דרך הלולאה של החבל בביטחה. הרכב של בני המשפחה מאשדוד
נהם ליד המוסך. הם לא ידעו שבאישון לילה יצא שלמה מביתם ונהג
את רכבם אל ביתו באביבים.

הוא הוציא מכיס חולצתו שני ניירות מקופלים ושתי תמונות. תמונה
בשחור ולבן, שלו ושל שרה אשתו האהובה, מטקס חתונתם. החיוך שלהם
זהר מול עיניו והוא בהה בשתי הדמויות. אחר כך הביט בתמונה
השניה, של יוסי בנו היחיד. יוסי הביט בו בעיניו הטובות ושלמה
החל לבכות. "יוסי", הוא קרא בבכיו, "יוסי שלי, אני אוהב אותך,
ילד שלי". את שני הניירות המקופלים, שני צ'קים בסכומים של מאות
אלפי שקלים - נזקי מתיו שהביאו לו קצינת הנפגעים ונציג משרד
הבטחון - פתח וקרע לפיסות זעירות. הכאב צבט בבטנו בכאב איום
והוא בעט בשולחן והפילו מתחתיו.