הוא חטף אותי ולא נתן לי ללכת.
בלי שאף אחד ידע.
גם בחשיכה יכולתי לראות את פניו.
צוחקות, מגחכות בפיני הסודקות בכאב ההתמכרות אליו.

הוא היה משסף את גרוני מידי פעם בפעם
בסכין חדה ונוצצת ומאיים לדקור את גופי
עד שיגיע לחלק הפנימי שבגוף - ללב.
הנשימות שלי יהיו די כבדות מפחד
ולא יכולתי להרגיש את רגליי באחיזה על הקרקע.

ידיי היו כרוכות סביב שרשרת כבדה
ודיממו מכובד נטל הברזל.
לעיתים קרובות הוא היה הולך
אל הלא נודע וישבתי בתהייה עליו.
הכאב הפך להיות מעין דבר
מובן מאליו עד שכבר לא הורגש
באווירה העכורה הזו.

יום אחד או באחד הימים התמימים בחיי
הוא הכניס את הסכין בין פעימות חיי.
פלדה חדה פוסעת בדרכה למה שהוא עוד השאיר
לנשום ולבסוף לקח איתו אל הלא נודע.
לאחר שלא נשארה לי טיפה אחרונה
לנשימה - הלב נעצר, השתקפה דמעה מבין עיני
האהבה חלפה.