כשנפתחתי לבסוף לא יצאת עוד ממני
הכלתי אותך שעות וימים,
לא הקלת ממני עולה של הדרך
אך וידאת כי עודני נושם.

בארץ נסתר חי על החרב,
ואדי שומם וציר ללא דרך
רעות ואחוות לוחמים,
מחירו של הצדק הוא צור קיומנו
חוסננו מוטל על הכף.

אם נצעק השמימה
נענה בשתיקה
אם נצעד נשאר במקום,
רבבות שהולכים לאחור בדממה
שינה בהקיץ בלי חלום.

ביקורת נשפכת כשיבולים של חציר
נעלמת ריקה עם הרוח
חיילים משחטים זיעתם לשווא
משקים הם בכך את הסלע,
אדמה חרוכה משאירים אחרינו
משמידים רשע עם נדיב
גם מאה צדיקים בסדום לא יועילו
את השריפה אין בכך להשיב.

עם ספר כיתת עצמו למשיח
עטרה השיב ליושנה,
באין מלך בארץ ישלוט שר צבא
אף צור וצידון הן מלחמת חורמה.
על נחלת אבות נחרפה נפשנו
אך עד כמה נרחיק במסע.

שרירינו דואבים גופינו רפס
אם בליבנו למחות
ידנו קצרה,
איך לא יפנו כעסם השמימה
ינתצו בחמת זעם שערי הבירה.
סחטנו נפשנו עד כלות
והם מפיחים ענני מלחמה

ואת בצילי או צילי בתוכך
מדיפה ניחוחות של שלווה,
אם ייטב בשובי הן זאת בחירתך
אך כעת נלבה עוד איבה.