חלב ציפורים = כינוי עממי לדבר יקר מציאות. (אבן שושן)
14 באפריל. 16:20
הצלם: מה את עושה?
המוסיקאית: גדלה.
הצלם: מה זאת אומרת?
המוסיקאית: בדיחות פרטיות שלי עם עצמי. ואתה?
הצלם: אני קטן.
המוסיקאית: יופי, עדיין משלימים אחד את השני.
הצלם: על מה את עובדת עכשיו?
המוסיקאית: עובדת על עצמי.
הצלם: עבודה קשה.
המוסיקאית: משרה מלאה.
הצלם: יש עוד מקום שם אצלך?
המוסיקאית: אתה מחפש עבודה?
הצלם: כן. אני כבר ממש מתגעגע.
המוסיקאית: אני לא חושבת שיש לך הכישורים המתאימים.
הצלם: אף פעם לא בחנת אותי.
המוסיקאית: כשלא הסתכלת.
הצלם: מצטער.
המוסיקאית: הרבה דברים קרו כשלא הסתכלת.
הצלם: טוב, אז אולי גם אני קצת גדלתי (פאוזה) אולי בכל זאת רק
נפגש?
המוסיקאית: תראה, יכול להיות שלפני שלוש שנים היה יכול להיות
מושלם בשבילי להישרף איתך, אבל עכשיו אני פשוט לא יכולה
להרשות לעצמי.
הצלם: אז זה עניין של טיימינג.
המוסיקאית: כל בדיחה טובה אמונה על טיימינג.
הצלם: ולמה דווקא עכשיו לא?
המוסיקאית: עכשיו ממלא את חיי ג'וב חדש (פאוזה)
הצלם: לא תספרי לי עליו?
המוסיקאית: בבוא הזמן.
הצלם: זה יהיה לא הוגן מצדך לא להכיר לי את מה שמונע מאתנו
להיפגש.
המוסיקאית: אני כותבת פסקול לפיצ'ר.
הצלם: תקציב מלא?
המוסיקאית: מסחרי לגמרי. זאת דרמה ישראלית כתובה היטב.
הצלם: מעולה. אני שמח בשבילך. אם אני לא טועה היצירה האחרונה
שלך בקולנוע היתה מה שעשית אצלי.
המוסיקאית: כשעבדנו יחד.
הצלם: נכון, כשעבדנו יחד. (פאוזה)
המוסיקאית: אתה צודק. לא נגעתי בקולנוע מאז. (פאוזה) ואתה?
עדיין עושה סרטי טבע?
הצלם: עכשיו סיימתי פרוייקט.
המוסיקאית: ואתה תמיד חוזר לארץ בסופו של פרויקט. השהות כאן
חיונית לך, לכושר היצירה שלך.
הצלם: לא יפה לצחוק על הרגלים מגונים שגיליתי לך.
המוסיקאית: (צוחקת) פשוט פוחד שישכחו אותך. זה חמוד. (פאוזה)
הצלם: תבטיחי שתתני לי הזדמנות.
המוסיקאית: אני לא יכולה.
הצלם: שולחת אותי בלי קצה של תקווה להיאחז בו.
המוסיקאית: גם אתה לא השארת לי כזאת.
הצלם: אני מת לראות אותך.
המוסיקאית: אף אחד מאתנו לא יעמוד בזה, את זה אני כן יכולה
להבטיח. (פאוזה) מה יש לנו לעשות יחד
הצלם: אם תרשי לי...
המוסיקאית: עד הפעם הבאה שתיסע. (פאוזה)
הצלם: את צודקת. אני לא אפריע לך יותר
המוסיקאית: היי
הצלם: מה?
המוסיקאית: נסה לתפוס אותי פעם אחרת (פאוזה) זאת היתה עצה חד
פעמית.
הצלם: תודה.
17 באפריל. 11:10
הצלם: הצלחתי?
המוסיקאית: לגמרי לא. בדיוק עכשיו התיישבתי לעבוד.
הצלם: לא חשבתי שמוסיקאים הם משכימי קום.
המוסיקאית: בשבילי כבר עוד מעט צהריים.
הצלם: תשמיעי לי משהו?
המוסיקאית: ממש לא.
הצלם: כבר שכחתי כמה נעים היה לי לשמוע אותך מסרבת.
המוסיקאית: למה?
הצלם: בעיקר בגלל שלבסוף היית מתרצה.
המוסיקאית: לא נכון.
הצלם: תמיד. אהבת להתנגד לכל מה שהייתי מציע, לא משנה מה היה
הנושא. ואני נהניתי ללמוד מה יניע אותך לכיווני.
המוסיקאית: מה זה היה?
הצלם: אני לא אגלה.
המוסיקאית: ואני לא אשמיע.
הצלם: בסדר.
המוסיקאית: בסדר. (פאוזה ארוכה) למה לא התקשרת אלי מאוסטרליה?
הצלם: את החזרת את המכתבים שלי.
המוסיקאית: ומה מביא אותך לחשוב שאתה יכול לחזור להציק לי
עכשיו?
הצלם: עכשיו אני פה קרוב ומוחשי.
המוסיקאית: אנחנו טובים יותר בטלפון. חוץ מזה, מה שאנחנו
זוכרים אחד מהשני רחוק מהמציאות. אני חושבת שאתה מפריז
בחשיבותם של הרגעים האינטימיים הבודדים שהיו לנו יחד.
הצלם: כל שאר הרגעים היו טעונים מנשוא.
המוסיקאית: בדיוק. אין טעם להעלות באוב עבר כאוב. מצא לך
הרפתקה אחרת שתעסיק אותך עד שניו זילנד תקרא לך.
הצלם: יפן.
המוסיקאית: או בעצם, למה שלא תנוח קצת, תארגן לך את החוויות.
גם אני, עד שהתיישבתי, כבר זקנה מדי לריגושים כאלו.
הצלם: אני מבטיח לא לרגש אותך.
המוסיקאית: עכשיו אתה מוכר את עצמך להפליא.
הצלם: אני אתן לך לעבוד.
המוסיקאית: רעיון מצוין.
הצלם: את יוצאת לאכול?
המוסיקאית: אני אוכלת בבית.
הצלם: אני מזמין.
המוסיקאית: ובכל זאת, אני אוכלת בבית.
הצלם: כל כך עקשנית.
המוסיקאית: שלא יעלה לך לראש. זה רק בגלל שאני בתהליך עבודה,
והיציאה החוצה מפזרת אותי.
הצלם: המסירות שלך ראויה להערצה.
המוסיקאית: שתיים.
הצלם: סליחה?
המוסיקאית: אני אוכלת בשתיים. אתה מוזמן להתקשר, ולאכול איתי.
הצלם: וחצי.
המוסיקאית: שיהיה שתיים וחצי.
17 באפריל 14:30
המוסיקאית: איזה דיוק. מה הכנת לי?
הצלם: את קודם.
המוסיקאית: הזמנתי סיני.
הצלם: חשבתי שתשקיעי קצת יותר בארוחה הראשונה שלנו יחד. אני
אוכל דג.
המוסיקאית: מעורר קנאה. (אוכלים) מה עשית היום?
הצלם: טיילתי. צילמתי   במקומות האהובים עלי. השוק...
המוסיקאית: גם יפו?
הצלם: נכון, והטיילת.
המוסיקאית: ואחר כך (הצלם נכנס לדבריה ומשלים אותה. הם אומרים
יחד) רוטשילד (צוחקים)
הצלם: חבל שלא באת איתי.
המוסיקאית: חבל. אני גרה פה, ולא מזדמן לי להוציא את עצמי
לטיולים כאלה.
הצלם: בפעם הבאה אני אקרא לך. נכיר יחד מחדש את תל אביב. אחר
כך תרדי איתי לנגב.
המוסיקאית: או שנעלה לצפון.
הצלם: את רוצה?
המוסיקאית: (מבוהלת) אני רוצה לסיים לאכול ולחזור לעבוד. אני
רוצה לגמור את העבודה.
הצלם: בסדר, אני לא אלחץ אותך, את יכולה להישאר על הקו.
(אוכלים)
המוסיקאית: אני מפחדת.
הצלם: גם אני.
המוסיקאית: מפחדת שאם אני אראה אותך אני אפול לזה שוב.
הצלם: אני נתקף סחרחורת כשמתעוררות בי מחשבות על לראות אותך.
כבר שבוע שאני מוכה סחרחורות.
המוסיקאית: (לעצמה) מה באת לי עכשיו
הצלם: שמעת מה שאמרתי?
המוסיקאית: שמעתי. ולמען האמת אני לא יודעת מה אתה רוצה שאני
אעשה עם זה. אני לא זוכרת הצהרות שכאלה מצדך בפעם שעברה. אתה
מבלבל אותי, וכבר אמרתי לך, אני לא רוצה להיתלש משגרת היום
שלי.
הצלם: אני הכי כנה איתך.
המוסיקאית: תן לזה שבוע. תיכנס אתה לשגרת היום שלך, ואולי זה
יעבור. אני חשבתי על זה. לדעתי אין לנו שום בסיס שאפשר לפתח
עליו דרמות כאלה. העסק הזה אף פעם לא היה כל כך לוהט.
20   באפריל 22:00
הצלם: מה את עושה?
המוסיקאית: צופה בטלוויזיה.
הצלם: מה מראים?
המוסיקאית: סרט שלך.
הצלם: כבי את זה. אני רוצה לדבר איתך.
המוסיקאית: אני רואה את זה ברצינות.
הצלם: ברצינות? חיי המין של פינגווינים באלסקה באמת מרתקים
אותך?
המוסיקאית: צריך להשלים חסכים בצורה כזו או אחרת.
הצלם: את מאשימה או סתם מתלוננת?
המוסיקאית: אני לא מבינה למה לפני שלושה ימים היתה הפעם
הראשונה ששמעתי אותך מדבר ככה.
הצלם: אני קצת מפגר.
המוסיקאית: חשבתי שאני מטומטמת שאני אוהבת אותך.
הצלם: כבר אמרתי שאני מצטער.
המוסיקאית: אחרי כמעט שנה של תשוקה, שאותה לא מימשנו.
הצלם: את לא רצית.
המוסיקאית: לא יכולתי להיכרך אחרי מישהו כל כך נדיף.
הצלם: יכולת לבוא איתי.
המוסיקאית: גם הסטז'רית החמודה ההיא יכלה לבוא איתך.
הצלם: מי?
המוסיקאית: האסיסטנטית החרוצה שהחזיקה אותך בשלושת החודשים
שלפני הנסיעה, ושאת התשוקה שלכם מימשתם בכל מקום.
הצלם: רציתי אותך.
המוסיקאית: ויתרת עלי בקלות.
הצלם: את לא היית מצטרפת אלי כמו שאני לא הייתי נשאר. כל אחד
מאתנו כבר צעד כמה צעדים במסלול המקצועי שלו, ואף אחד לא היה
מוכן להקריב את הצעדים האלה וללכת אחורה. גם את וגם אני
התרחקנו מהאש הזאת בידיעה, כדי לא להיפגע. ואת לא היית מישהי
בשביל להעביר איתה את הזמן.
המוסיקאית: ומה השתנה?
הצלם: אני לא יודע. אני רק יודע שיותר משלוש שנים שאת בראש
שלי, ולא יוצאת. הנופים שונים, הדמויות מתחלפות, ורק את עוד
שולחת הבזקי תזכורת. אני מלא בחרטות, וזה עושה אותי חולה.
המוסיקאית: אתה לא מציע לי כלום. אתה רק מבקש שאני אסעד אותך.
הצלם: חשבתי שאת מרגישה אותו דבר. את לא מרגישה אותו הדבר?
המוסיקאית: אני מרגישה... אני מרגישה שהיה עדיף אילו לא היית
חוזר בכלל. או לפחות היית נמנע מלבשר לי על זה.
הצלם: לא הייתי במחשבות שלך בשלוש השנים האחרונות?
המוסיקאית: כן. כל הזמן. טרדנות כזאת. כמעט והצלחתי לסלק
אותה. (פאוזה) נגמר הסרט.
הצלם: בואי אלי.
המוסיקאית: הבטחת לתת לי שבוע. עברו רק שלושה ימים.
הצלם: לי זה הרגיש כמו שבוע.
המוסיקאית: כי אתה לא עסוק בכלום. לך לישון. אני הולכת לישון.
21 באפריל. 03:40
המוסיקאית: (מתעוררת משנתה) היי
הצלם: מה את עושה
המוסיקאית: חולמת
הצלם: מה את חולמת
המוסיקאית: אותנו
הצלם: מה אנחנו עושים
המוסיקאית: שוכבים
הצלם: אני טוב?
המוסיקאית: אתה מצחיק
הצלם: אני יכול לבוא?
המוסיקאית: אתה רוצה לחלום איתי? בוא.
הצלם: את מבטיחה חלום רטוב?
המוסיקאית: אני מבטיחה את החצי הימני במיטה שלי.
הצלם: שלנו.
המוסיקאית: עוד לא הגעת, וכבר אתה תובע רכוש?
הצלם: אין לי טעם במיטה שלך, אם היא רק שלך. מיטה שהיא רק שלך
תסכים לקבל מישהו אחר מחר.
המוסיקאית: ואתה מבטיח למלא מקום גם מחר?
הצלם: אני מבטיח התיישבות לטווח ארוך.
המוסיקאית: אם ככה, החצי שלך. נמכר.
הצלם: אני בא.
המוסיקאית: אני אכריז בחלונות.
הצלם: לא תצטרכי. אני על האופנוע שלי. אני די רועש.
המוסיקאית: וממתי זה שיש לך אופנוע?
הצלם: מאז שאני מנסה להיות רומנטיקן.
המוסיקאית: שזה ממתי?
הצלם: מלפני שלושה ימים. קנה אותך?
המוסיקאית: לא ממש. אבל אם תביא איתך משהו לאכול, אולי יהיה
לי בשבילך טיפ.
הצלם: רוצה סיני?
המוסיקאית: אני רוצה את השליח.
הצלם: בדרך אליך.
המוסיקאית: מהר.
הצלם: אל תדאגי. אני לא מתקרר.
21 באפריל. 06:50
מיטת המוסיקאית. הם יושבים בגבם זה אל זה
היא: שיקרתי כשאמרתי שלא היה בינינו כלום. תן להביט בך.
הוא: תני לראות אותך רגע. צקק.. צקק... צקק.
יחד: טרגי.
היא: השנים שאני בזבזתי.
הוא: השנים שבזבזתי. אם רק הייתי תופס את זה קודם.
היא: אם רק היית תופס. גם אתה שיקרת. אז אמרת שטוב לנו ככה.
ששום דבר רציני לא אמור לקרות.
הוא: הריח שלך.
היא: והריח שלך. שהיה מעורר בי יצרים שרציתי להרדים. שרק
רציתי לגעת בך. לצנן את הכאב שצרב מרב תשוקה אליך. ולא
יכולתי. אותו ריח עכשיו מעורר בי בחילה וזעם. כי אני שונאת
אותך. שלוש שנים לימדתי את עצמי לשנוא אותך. מחשבה קשה מנשוא.
אטיודים לבוקר - לשנוא. הרהורים של אחרי ארוחת צוהריים -
לשנוא. כל חלק ביום עד ששנאתי. ובאה עלי שלווה. הפסקתי לחפש
גברים בדמותך. נשאר רק הפחד שתחזור, ואני אהיה פתוחה מדי לקבל
אותך. (פאוזה) וחזרת, וביקשת לבוא. ואני חשבתי, הכי גרוע אני
אתאהב בך שוב. וזה יהיה כואב ונפלא. אני ילדה גדולה, מה כבר
יכול לקרות. ולא ידעתי שיש יותר גרוע.
הוא: כמה טוב שאת כאן. כמה טוב שמצאתי את האומץ לאהוב אותך.
היא: וזה שאתה כאן. לא מצליחה לתפוס את זה שאתה כאן. ולא סביר
שאתה אוהב אותי. דווקא עכשיו, כשאיבדתי את היכולת לאהוב אותך.
סוף סוף מצאתי את עצמי בלעדיך.
הוא: רדפתי אחרי אושר בכל העולם. זהו, עכשיו אני בבית. אני
ילד גדול. ואני רוצה להישאר. שהבוקר הזה יביא איתו את כל
הבקרים הבאים.
היא: אתה שוכב לצדי, בתמונה שיכולתי אז רק לדמיין, ובלבי אין
תשוקה ולא כעס. לא מחכה שזה יתעורר, אבל גם לא מחכה לאף אחד
שיבוא אחריך. כך או כך הנוכחות שלך לא משנה לי. אהבה גדולה
מזמן איננה. זו יומרה מופרזת לרצות דבר שהוא יקר המציאות. עוד
מעט תקום. העיניים הפקוחות שלך יתלו בי מבט שואל. העיניים
הפקוחות שלי יספרו להן שאין לך מקום פה. אני אכין קפה, תדליק
סיגריה, ונקרא יחד את עיתון הבוקר. ואז תלך. בוקר ראשון
ואחרון.