לפנות ערב מנבא מלחמה הרוח התפצל, ועם כל נקישה שנשמעה ממפגשו
בעץ תועה, או בגדר עירומה הציג באבחותיו הבזקים של תמונות קרב.
יכולת לחוש בהצלפות הנרגנות של האוויר נפילת פגז שרקני, או את
ריצתו המיוסרת של חייל שאיבד כל כיוון.
והרוח, במלחמה משלו קרא אליה מבלי לשאול שקיות, שהתעופפו מפחי
זבל ללא דעה עצמית על התנגדות, קוצים, שהיו פעם גבעוליו של דשא
שלא הניחו את הדעת על קיצוצו, ועכשיו רקדו בקצב קתרטי פנימי,
ואף את שערך, שכפית קודם במשיכת סיכה עקשנית בלפיפתה.
את המחזות העשנים שהתמסרת לדמיין קרעו טפיפות רגליהם של זוג
ילדים. הליכתם מצלצלת מצרורי מפתחות שהיו קשורים להם במותניהם,
ועיניהם צורבות אותך בחשדנות. הקולי, שהמתין בסבלנות לתשומת
לבך התיישב כעת צמוד אליך, והניח כפו על המאמר, שנגלה לך אדיש
ומנומנם. מאז התגבר הרוח לא התקדמת ולו פסקה אחת בקריאתך. הרוח
עלעל בניירותייך כמתוך שלו.
הכלב הגיש לך בהתרפקות את צווארו. וכשליטפת אותו, שחררת אותו
מאפסרו, וצירפת טפיחה קלה על אחוריו כמאשרת. לאחר שהתנער בהכרת
תודה, הפיל את גופו הכבד לרגליך, מתגלגל על גבו ונושף דרישות
לליטוף. תוך שאת מכרבלת אצבעותייך בשיער הסבוך והחום נשמעה
קריאה אחידה ורמה של שדרן מחלונות כל הבתים, ויללה חדה עולה
ויורדת. הכלב פסק ממשחקו והתרומם בבהלה, ואת רק עצמת עינייך,
וחזית שוב באי-רצון בבלבול הנפחד של ילדים מגודלים ולא מגולחים
בחאקי, ששכחו שייעודם העיקרי כעת הוא לברוח. לא יכולת לזהות
אותו באנדרלמוסיה של צבעי השחור-אדום, אבל ידעת: הוא שם.
שריריו קפוצים כשל דורבן קטן, המבקש בכל כוחו להפוך לבלתי
נראה. קנה רובהו משתלשל מטה וחובט חסר-רחמים בירכיו.
ואז תהית, האם בין כל מחשבות המוות ששטות עכשיו בראשו מטיילת
לה גם מחשבה אחת על החיים. והאם גם הוא מחפש את דמותך בחזיונות
על בית, ועל כלב קולי חום שקופץ על בגדיו המאובקים שלו- השב.
מתוך מאמצים להעיר ולו לרגע את הרצון שכבה בו- לחיות, אולי הוא
משתמש בה לו לעזר: מעלה מתהום נשייה רגעים מתוקים של מגע,
שחומו שונה לחלוטין מהבעירה בה הוא חש כעת, ושל עור רך ומבושם
שקץ בהמתנה לו, על מצעים שרוככו בכביסה עדינה. ואז שקעו עינייך
באובך צמרירי נעים, וריק גדול שהתעורר בגרונך עלה לאורך
לסתותייך ורקותייך, עד שגלש בטיפות ארוכות במורד הסנטר, כי לך
לא הייתה כל כוונה לעצור אותו.
בצעדים כושלים עלית בגרם המדרגות המוביל לדירתך. הנקישה הקלה
של המפתח בחור המנעול השיבה לך מעט מקור רוחך, והתמלאת סיפוק
מה לראות שוב ריהוט מוכר- דומם. הכלב מיהר לקערת המים שלו, ואת
שקעת בסהרוריות לתוך הספה. ישבת שם כשעה, בוהה ללא מחשבה במדף
שהספיק למסמר לפני שעזב. חיכית שיעורר אותך צלצולו של טלפון.
צלצול. על הקו טייל בפיזור קול צרוד. זאת אימא שלו. מיואשת
מחיפוש נחמה באביו, ומעולם לא שמחה כך בקולך שלך. את שיחקת את
תפקיד החזקה למשך דקה בדיוק, ואז התפתית לפרוץ בבכי ילדותי
ומסונכרן עם שלה. אמרת לה שאת בדרך.
הכלב דילג פנימה בראותו את דלת המכונית מזמינה אותו להיכנס.
הכבישים ריקים עכשיו. תיכף תגיעו. בקושי רב דחקת מראות עקשניים
של תופת- פרי דמיונך- לטובת תמונתו הישרה של הכביש: המשך
נהיגתך היה מותנה בסילוקן. כשהגעתם, היא כבר חיכתה לך, מושיטה
את זרועותיה, נפלתן זו על צווארה של זו מתייפחות ומשלבות גווים
רועדים. היא הניחה יד עייפה על ראשו של הכלב שההתרגשות לא נתנה
מנוח לזנבו.
שתייתן המזדחלת של שלוש כוסות תה לוותה בהשתלטותה ההדרגתית של
עלטה חורפית מרה. אז החליטה האם להדליק את מכשיר הטלוויזיה,
שיפריע את הדממה הצורמנית ויכה בכם בריצוד סנוורים. בין זמזום
לזמזום יכולת לזהות מילים מלאות גאווה על תהילתו של פוליטיקאי
ב"סיום הסכסוך". צירופן יחד בישר לך סוף. ואז באחת, הן התחלפו
במילותיו הכנועות של שדר חנפן, שמסר, בתוך "איחולי ההחלמה
לפצועים", גם את השתתפותו הכנה של הצוות כולו- אבל וחפוי ראש-
בצערך ובצער הוריו. אילו רק היה באמת יכול. מיד לאחר מכן הגיעה
רשימת הנופלים בליווי נהייתם הקטנונית של כינורות. ובעוד
באחרים אחזה התרגשות משיחית מבואו עטור הניצחון של השלום, בך
אחז רק הפחד, שאת השלום הזה את תקבלי לבד. והשלווה, שקיבלו
הזרים בעד גופתו החרוכה והערירית של אהובך, תהיה בשבילך לא
יותר מדממת מוות נצחית נושפת בעורפך מקניטה ואכזרית, כשאת מונה
עוד יום בחייך מיום בו השתולל הרוח והכה בך.