רציתי לירות בעצמי, אני נשבעת לך.
הייתי מוכנה לסיים הכל ממש שם
באמצע היער, במעלה ההר שלא נגמר.
הזיעה נטפה ממני כמו לאחר כל מאמץ פיזי הגון.
לחיי בערו והחולצה נדבקה לי לגב.
שרירי הרגליים שרפו, אחרי ניוון ארוך טווח,
וכפות הרגליים סימנו לי שהן זקוקות דחוף לאיוורור.

הייתי מוכנה לשסף את
גרוני, גרונה, גרונו.
או לדחוף אחד אחד
לאורך השביל התלול אל מותם.
רק שיפסיקו ללחוץ ולהעיק
ושלא יהיו שם.
שיתנו לי את השקט
לו ייחלתי בעוזבי אותם.

אבל אני בערתי מבפנים,
והקפאתי את פניי,
להבעה חלולה וחסרת משמעות.
רק שכל העניין ייגמר כבר
ואוכל להתגאות,
שעברי משבר
וטיפסתי גבוה
וגם ירדתי בכוחות עצמי.
והכל באפתיות מוחלטת.
מחסום על הרגש האבוד.