כלוא בתוך תא קטן, מאחורי סוגרי מתכת עבים מחלידים.
הוא מניח את ידיו באדישות מוחלטת על הסוגרים, בוהה החוצה
לרחבת בית הסוהר.
הוא מתחיל לשחק עם רגליו, מניח אחת על השניה, קופץ, מרים
למעלה.
הוא כבר התייאש. הוא התייאש למצוא את האינדיביליות שלו בתוך
שהון האסירים.
את אף אחד זה לא מעניין ששנה לפני כן הוא היה מנהל שהתעסק
במיליוני דולרים כמו שאנשים פשוטים מתעסקים בדברים פעוטים.
זה לא מזיז לאף אחד שהוא נכנס לשנים של מאסר "סתמי" על איזה
"אי-הבנה" קטנה, בעוד שפושעים אחרים שחטאם מוסרי הרבה פחות
ואתיקה לא נמצאה בהם.
מצחיק לראות מה בשורה התחתונה חשוב לאנשים... בסופו של דבר,
פגיעה בגוף ובנפש נראת פחות קריטית מאשר הפגיעה ברכוש וגניבה.
כן, גזר הדין של אנס שהכתים את חותמו בנפש צעירה קטן יותר
מאשר גניבה כביכול חוקית של מנהל הייטק.
אבל... לאף אחד זה לא מעניין.
הוא נגעל מעצמו, הוא ידע מה זה אסירים רק מ"הפריצה לאלקטרז"
או מקסימום מאיזה סרט ששידרו בשעות הלילות המאוחרות.
הוא הסתכל על בגדיו, ולא האמין שמחליפות "דולצ'ה וג'בנה" הוא
עבר למדים שחורים ולבנים כזברה.
הכי נוראי בשבילו היה האיבוד של עצמו... בכל המולת הכלא הוא
פשוט איבד את זהותו. הוא התלבש כמו כולם, תסרוקת כמו כולם,
מסגרות וזמנים שאחרים קבעו לו.
אפילו למקלחת הוא לא יכל ללכת מתי שרצה.
באחד מהימים שהוציאו את האסירים לחצר, הוא נשאר.
תמיד ב"זמן חצר" הוא נשאר בתא שלו, קרא ספר או משהו בסגנון.
יום אחד הסוהרים הגיע לתאו ופתח את הסוגרים.
"זמן חצר... מה אתה עושה כאן?" הסוהר שאל.
"לא בא לי לצאת... אולי ביום אחר."
"אתה יודע? הסתכלתי עליך בזמן האחרון... תמיד רצה שמועה שאתה
לא בדיוק מתאים לתדמית האסיר, אף על פי שלדעתי אין דבר כזה...
כי רוב האסירים כאן בלתי צפוים ואולי לא יודעים את גבול המותר
והאסור.
אני אפילו זוכר שקראתי את הכתבה במעריב על פשעיך."
"נו...? ומה אתה רוצה להגיד בזה?" האסיר שאל באדישות... הוא
שונא שחופרים לו... במיוחד כל הסוהרים האלה שמנשקים לו את
האגו כדי לשמור על האינטרס בעתיד.
"לא... דווקא לא בגלל זה באתי אליך... אתה יודע? אף פעם לא
ראיתי אותך בחצר.. אני לא מב..." ומבלי להמשיך את המשפט האסיר
נתקע בדבריו.
"סליחה, עם הכל הכבוד לך, לתואר ולתפקידך... ענייני הוא
ענייני ועניינך הוא עניינך. אני לא יוצא לחצר כי אני לא מרגיש
את הצורך."
"כמה זמן אתה כבר כלוא כאן? 5 חודשים נכון? ואם אינני טועה יש
לך עוד כ4- שנים להישאר כאן וגם זה רק אם תתנהג יפה. אתה באמת
רואה את עצמך 4 וחצי שנים כלוא בתוך התא מבלי לצאת? אפילו
הסוהרים מתערבים מתי אתה תצא..."
"אה... אז אתה דואג לכספך בהימורך?" שאל האסיר בציניות הידוע
שלו. הוא כ"כ רצה לסיים בשיחה המיותרת הזו ולחזור ל"איך
מסתדרים עם אנשים שאתה שונא" - הספר האהוב עליו.
"לא... האמת שאני הפסדתי כבר מזמן... פשוט מוזר להיכלא כאן
מבלי לצאת. אינך מתגעגע לשמיים? לשמש? להליכה יחפה על האדמה
החמה?"
שתיקה שררה בתא הקטן. קולות סגירת התאים החשמליים הם היו
הרעשים היחידים שנשמעו.
"ככה אני בוחר... ומבלי להיות חוצפן אבקשך לצאת מתאי. אני
קורא ספר..."
"אם זה רצונך... אצא... רק דע שבריחה ממקום ותחושות אינה
בריחה מהמציאות" והסוהר יצא ואחריו נעל את הסוגריים.
האסיר ישב על המיטה, זז מתנוחה לתנוחה באי שקט וניסה לחזור
לריכוז בספר. לבסוף סגר את הספר והניחו מתחת למיטתו. הוא
התחיל לנוע קדימה ואחורה, ימינה ושמאלה בתוך תאו הקטן והדחוס.
"סליחה... מה פתאום הוא בא אלי? אני הייתי משהו שהוא לעולם
יהיה... באיזה זכות הוא מעז לנתח אותי כך?" מחשבותיו השתוללו
בראשו.
ביום הראשון הוא האשים את הסוהר על חוצפתו בניתוח הבלתי נכון
של הסוהר.
יום למחרת הוא ניסה לא לחשוב על זה. "חה! שסוהר יערער את
מצבי? לעולם לא."
וככה בכל יום שזמן החצר הגיע הוא נשאר בתאו ובכל יום בזמן זה
שקע האסיר במחשבותיו.
לאחר שבוע-שבועיים הודה האסיר לבסוף בפני עצמו מדוע הוא אינו
רוצה לצאת לחצר.
הוא ידע שבריחה מן המקום שנראה כחופש מסוגר יזכיר לו את החיים
הקודמים. החיים לפני הכלא.
חצר, שבה יש את השמש, צמיחה, שמיים, מסמלת חופש במובן מסוים
וישנה איזה אירוניה להוציא את האסירים לשם.
פרדוקס מסוים, להראות להם מה הם מפסידים... מה חסר להם. לתת
להם טעימה קטנה מהחיים האזרחים. הוא פחד לצאת, הוא ידע שברגע
שיצא החוצה הוא ירגיש את הכבילה האמיתית.
כי כרגע הוא רק כלוא בצורה פיזית. ברגע שיצא מן המבנה לחצר
יראה את כל תענוגי החיים שאלוקים ברא והוא רק יכול להסתכל
עליהם מרחוק, כאילו הוא לא יכול לגעת באמת, אלא הוא נמצא ס"מ
ממגע.
כשהוא יצא, כשהוא יתנסה בחוסר אונים הזה הוא ידע שגם נשמתו
כלויה, שנפשו כלויה ואת זה הוא לא מוכן לקבל.
כי הסביבה יכולה לכלוא את גופו ורק הוא יכול לכלוא את נפשו.
והוא לא מוכן לכך.
אבל רק לאחר מכן הוא גילה שדווקא בבית הסוהר, דווקא במקום
המסמל סגירות וחוסר עצמאיות שם הוא גילה את החופש האמיתי של
הנפש.
דווקא בתוך החוסר זהות, שכולם אותו דבר, שמחליטים בשבילך הוא
שמע את הקול הקטן בתוכו.
כי בחייו הקודמים, כשגופו היה חופשי - נפשו הייתה כלויה.
הוא כלא אותה.
בין מסיבה למסיבה, בין בחורה אחת לשניה, בין פגישה לפגישה הוא
שכח לקחת זמן לנשום ולהקשיב לפנים, לקול הקטן הזה שהוא כ"כ
ניסה להחליש.
וחוסר שמיעה לקול הזה היה מה שהכניס אותו לכלא. אם רק היה
מקשיב לו לפני המעשה. אם היה מכניס לנפש מאשר לרגש החולף הזה.
אז - עד שנתן לנפשו לצאת לחופשי - גופו היה מסוגר בתוך הכלא.