כותבת שירים של השלמה.
כבר לא מאמינה באהבה.
חשבתי שאשנה אותך, שאהיה אני שונה,
ונפלתי לאותה תבנית ידועה.
כותבת לך מילים רכות, מלטפות,
שלא מעידות במאומה על עוצמת הרגשות,
לא מסגירות את סערת הנפש, את השריטות
שלא מגלות לך כמה אני בוכה בלילות.
שונאת את מה שעשית ממני,
לא רוצה להביט על עצמי במראה.
ממנה מביטה אלי בחורה עצובה
עיניים אדומות, המומות מכאב הבגידה.
כמעט לא שואלת שאלות.
אולי בלחש, ביני לבין עצמי.
כשספרו לי שחזרת אליה,
הבנתי שאחרי הכל, לא תהיה איתי.
אולי הייתה זו תקווה מטופשת,
לא קראתי נכון את התמונה.
אולי ממילות האהבה שאמרת
הייתי צריכה להסיק משמעות הפוכה?
אולי רצית ואז עבר, מי יודע,
אתה מסרב לשתף אותי וקצת בורח.
לא ממש מביט לי בעיניים, מסתתר.
אולי גם אתה השלמת עם העובדה שזה המצב
ואין יותר על מה לדבר?
מבינה עכשיו שזה הסוף.
לא יהיה סיבוב נוסף.
אולי זה טוב, אני חושבת,
תגיד לי אתה, אסף...?
אתה מאושר? טוב לך איתה?
זה מה שרצית? זה מה שרצה ליבך?
אז אני הולכת רחוק, רחוק מהישג ידך
כדי שלא תתפתה לי שוב
ותשבור גם את ליבה. |