נראה לי שזו הפעם הראשונה שאני כותבת סיפור. פתאום היה לי
מין דחף כזה לכתוב, וזה מה שיצא...

למרות כל הרעש שמסביב וסערת הרגשות, יכולתי לראות שקט
בעיניה.
מין שקט כזה של שלווה, רוגע. תובנה. כאילו היא הצליחה להבין
את הכול.

נטע הזאת, היא בחורה מיוחדת. באמת.
היא תמיד יכולה להוציא אותך מהבאסה, לא משנה מה קרה. העולם
יכול להתהפך, להסתובב על צירו בכיוון הלא נכון, והיא הייתה
באה אליך עם הגומה הזאת שלה בצד שמאל והחיוך הכובש, והיית
מחייך יחד איתה. היית מרגיש כאילו פתאום, הכול הסתדר.
היא מהאלה שתמיד מרוח להם מין חיוך סתמי ומטופש על הפנים, אבל
בצורה חמודה. כל הזמן צוחקת, שמחה... כאילו כל הצרות שבעולם
באות אליה ורואות כמה חבל לקלקל דבר כל כך יפה, ופשוט
מסתובבות והולכות.
אבל משום מה, לא היו לה הרבה חברים.
ז'תומרת, היו לה. תמיד היה לה עם מי להסתובב. אם היא הייתה
נתקעת איפה שהוא ב2- בלילה, היא הייתה יכולה למצוא בשנייה למי
להתקשר שיעזור לה להעביר את הזמן עד הזריחה.
הו, הזריחה... כמה שהיא אהבה את הזריחה.
אני זוכר את הפעמים האלה שהיא הייתה מתקשרת אליי ב4- וחצי
לפנות בוקר וקוראת לי לבוא איתה לים לראות אותה. "כאן זה
מתחיל", היא הייתה אומרת, "זה הרגע שבו יום חדש מגיע ומה שהיה
אתמול כבר לא חשוב. תראה, תראה כמה שזה יפה..." ואני הייתי
מהנהן בהסכמה, חולם על המיטה, אבל מחזיק את עצמי ער רק
בשבילה, רק כדי שהיא תהיה שמחה.
אני הייתי החבר הכי טוב שלה. ואולי היחיד.
כמו שאמרתי, היו לה הרבה חברים. אבל חברים של 'לצאת'. נראה לי
שאני הייתי היחידי שהיא באמת באמת דיברה איתו, ולא על אותם
דברים יומיומיים.
בכל השנים שהכרתי אותה לא היה לה מישהו קרוב אליה, כמוני. או
אפילו קצת פחות.
אף פעם לא היה לי אומץ לשאול אותה לגבי זה. ידעתי שאני צודק,
אבל הייתי בטוח שאם אני אעלה את הנושא, היא תהיה עצובה, ולא
יכולתי לסבול את המחשבה שאני אהיה זה שיגרום לה, לנטע המקסימה
הזאת, להיות עצובה. נרתעתי מהמחשבה על כך שהעיניים
הכחולות-אפורות שלה יהיו אפורות יותר. ככה זה, העיניים שלה
משתנות לפי מצב-הרוח.
אז לא שאלתי.

אני זוכר את כל אותם לילות, יושבים זה לצד זה ומדברים, שעות
על גבי שעות... על מי אני, מי היא, אנחנו, ובכלל - על כל דבר
שעלה במוחנו באותו הרגע. לרוב היינו שכובים על גבינו, מביטים
בתקרה של חדרי, זו שאני והיא צבענו לפני כמה שנים בגווני
תכלת, "כמו השמיים", היא הסבירה.
דבר מוזר קרה לי בשיחות שלנו. יכולנו לדבר שעות על הכול,
ופתאום הרגשתי שאני מאבד אותה. כאילו השיחה קיבלה כיוון אחר
שלא הייתי שותף בהחלטתו. ומיד לאחר מכן, היא הייתה נרדמת,
משאירה לי להריץ בראשי את השיחה, ולנסות להבין איפה איבדתי
אותה. או למה.
זכורה לי היטב אחת השיחות האחרונות שלנו. זה היה יום חורפי,
אחד מימי ינואר. שנינו היינו מכווצים תחת הפוך ודיברנו סתם,
על כל הדברים השטותיים שיכולנו לחשוב עליהם.
עד שאיבדתי אותה.
"תגיד, יצא לך פעם להסתכל אל השמיים?"
"מה?" (במבט לא מבין)
"נו, לשמיים. סתם ככה... פשוט לבהות בשמיים. בלי מחשבות."
"כן, האמת, לפעמים כשאני בים אני בוהה בשמיים ובודק אם אני
יכול לראות את העננים בכל מיני צורות, כמו שכולם טוענים שהם
רואים - פילים, דובים..."
(קוטעת את דבריי)
"לא, לא לעננים אני מתכוונת. לשמיים. לצבע שלהם."
"השמיים בצבע כחול..."
"לא, תכלת."
"נו, כן, תכלת... את יודעת למה אני מתכוון."
"והתכלת שאני רואה היא כמו התכלת שלך?"
"אהמ... (חושב) כן."
"כן?"
"אני חושב שכן..."
"אתה חושב או אתה בטוח?"
"אני חושב שכן... מה את מנסה..."
(ושוב קוטעת את דבריי)
"איך אתה יכול לדעת איזה צבע השמיים שאני רואה?"
"על מה את מדברת?"
(היא ממשיכה לדבר, בשלווה גמורה, בלי לשים לב להערה שלי,
כשמבטה עדיין תקוע בתקרה)
"איך אתה יכול להיות בטוח שאני ואתה רואים את אותם השמיים?
אולי השמיים שלי יותר בהירים? או יותר כהים? אולי הם בכלל
בגוונים של אפור? סגול? ורוד?
נגיד... התקרה שלך. אולי אתה רואה אותה בגוון אחר לגמרי
משלי?"
"אני לא יכול לדעת את זה... אף אחד לא יכול. לכי תדעי, אולי
באמת אצלך זה טיפה יותר בהיר. או אולי אצלי. אף אחד לא יכול
לדעת. אני מניח שזה קשור במבנה של העין של כל אחד ובאור,
אבל... לא יודע, אני מאמין שאצל כולם זה אותו הדבר."
"אה..."
אחרי שאמרה זאת, הסתובבה עם גבה אליי והלכה לישון.
ואני, מה כבר יכולתי לעשות... ניסיתי להבין על מה לעזאזל היא
דיברה.
עד שנרדמתי.

פעם אחת דיברנו על התאבדות.
זה היה אחרי שמישהי מהשכבה שלנו התאבדה. לא הכרתי אותה, אבל
נטע למדה איתה באחד מהשיעורים.
הבטחנו אחד לשנייה שאם אחד משנינו ירצה לעשות את זה, זה יהיה
ביחד. רק ביחד. ורק אם שנינו מסכימים.
בזה זה נגמר... היא רק רצתה לוודא שאם אני אלך, אני לא אלך
בלעדיה. כנראה היא פחדה להישאר לבד.
לא חשבתי על שום אפשרות אחרת. לא יכולתי להעלות על דעתי את
האפשרות שהיא, שהיא...

זה היה עוד אחד מהלילות האלה שהיא העירה אותי מוקדם בבוקר כדי
ללכת לים, לראות את הזריחה.
אבל הפעם זה היה שונה. יכולתי לדעת זאת מהקול שלה.
היא הייתה נרגשת מדי. מעולם לא שמעתי אותה כל כך מאושרת כשהיא
רצתה שנלך לשם. טוב, הנחתי שהיא בטח רוצה לספר לי משהו חשוב
ומשמח שקרה לה.
אבל מהרגע שראיתי אותה, גיליתי שטעיתי.
נכון, היא הייתה כולה נרגשת, אבל העיניים שלה... הן היו
ריקות. ללא כל רגש.
לא דיברנו בכלל. רק הלכנו יד ביד, כמו תמיד, עד שהגענו לים.
את הזריחה ראינו בדממה.
בדרך כלל היינו חוזרים אליה או אליי והולכים לישון, אבל הפעם
היא הובילה אותי למקום אחר.
הלכנו במשך כחצי שעה עד שהגענו לפתח מבנה נטוש בעל שבע או
שמונה קומות, והיא לקחה אותי לעבר המדרגות.
"נטע, מה..."
היא לא נתנה לי לסיים את המשפט, ורק שמה את האצבע שלה על הפה
שלי כסימן שאהיה בשקט.
עלינו לגג.
איך שהגענו למעלה, היא התיישבה על הרצפה, נשענה על הקיר ועצמה
עיניים.
"נטע?"
היא לא ענתה.
"נטע, מה אנחנו עושים?"
היא רק לחצה את ידי והצביעה על עצמה, רצתה שאעשה כמוה. אז
עשיתי.
התיישבתי לידה ועצמתי את עיניי.
ככה ישבנו במשך כמה שעות, עד שכבר יכולתי לשמוע מכוניות
ואנשים שממהרים לעבודה.
לא ידעתי למה היא ישבה שם עם עיניים עצומות. 'בטח היא נרדמה',
חשבתי.
אבל לא.
באותו הרגע היא פקחה עיניה ונעמדה מולי.
היא הלכה לכיוון המעקה, עדיין אוחזת בידי, וטיפסה עליו.
"נטע, מה את עושה?! תיזהרי!"
אנשים שהבחינו בה מלמטה החלו לצעוק. לא הבנתי מה הם אמרו, לא
הקשבתי להם. הייתי שקוע בנטע.
לאט לאט התאספו מתחת לבניין אנשים והרעש רק גדל.


למרות כל ההמולה, היה שקט.
היא הסתכלה עליי בעיניה הכחולות הגדולות, שעכשיו היו מלאות
רגש.
עצבות? בדידות? אכזבה?
לא יכולתי להצביע בוודאות על הרגש.
הרוח הייתה מאוד חזקה, פחדתי שמרוב שהיא רזה הרוח תיקח אותה
איתה מעבר לקצה, כך שלא העזתי להרפות מהאחיזה שלי בה. החזקתי
אותה חזק ככל שיכולתי.
"אמיר, אני צריכה להפר את ההבטחה שלנו."
"מה, איזו הבטחה?"
"זה לא יהיה ביחד. אתה תישאר פה."
"מה? אני לא מבין..."
"אין לך מה להבין."
פחדתי שהיא תחליט לקפוץ פתאום, בלי להגיד לי שלום. לא יכולתי
למשוך אותה חזרה אליי, כי היא יכלה למעוד וליפול, או לשחרר את
אחיזתי ולקפוץ. אז פשוט עמדתי שם והסתכלתי עליה במבט חסר
אונים.
"אתה זוכר שדיברנו על השמיים?
אני לא רואה תכלת. פעם ראיתי, לפני הרבה זמן. עכשיו אני רק
רואה שחור.
אמיר, ניסיתי... באמת שניסיתי. אבל זה יותר מדי.
אני לא מצפה ממך להבין, כי אני בעצמי לא מבינה מה אני עושה או
למה..."
"אז אל תעשי את זה! בואי תרדי מהמעקה ונדבר על זה!"
"לא, אי אפשר... זה לא יעזור."
"מאיפה את יודעת?"
"ניסיתי. הייתי שם. אין שום דבר שאתה או מישהו יוכל לעשות
בנוגע לזה."
"נטע... חייב להיות משהו."
"לא, אמיר. אין.
כבר הרבה זמן שזה רק שחור. לא תכלת, לא חום, לא כתום. רק
שחור.
אתה מסתכל על הדברים ורואה אותם באור שונה לגמרי ממה שאני
רואה אותם.
בשבילך השמיים הם תכלת.
בשבילי זה רק שחור, וזה לא הולך להשתנות."
עמדתי לצידה ושתקתי.
"אתה יודע, אף פעם לא היה לי אומץ. לפעמים הייתי באה לפה,
מסתכלת למטה, רק כדי לראות אם אני מסוגלת. ואף פעם לא יכולתי.
אבל הפעם זה שונה."
"מה? למה זה שונה עכשיו?..."
דמעות זלגו מעיניי.
"כי זה שונה...
לא יכולתי להרוג את עצמי מבחוץ כי הייתי עדיין חיה מבפנים.
אבל, אמיר, אני כבר לא חיה. אני מתה מבפנים... אז מה הטעם
בגוף ללא נפש?
היו רגעים שהרגשתי שיכולתי להמשיך, אבל הם נמוגו מהר מאוד.
לאט לאט הרגשתי שאני... מתנתקת. מכולם.
ממך.
ומשם הדרך למות הייתה קצרה.
אי אפשר להסביר את זה... אבל זו ריקנות שאי אפשר למלא.
אתה היית הכול בשבילי... הכול. בזכותך הייתי פה עד עכשיו.
אבל עכשיו אני צריכה ללכת."
דמעות חנקו את גרוני ובקושי יכולתי לדבר.
"נטע... בבקשה... בשבילי..."
"אם אתה באמת אוהב אותי, תציל אותי. תן לי ללכת."
היא שוב הסתכלה עליי בעיניים הגדולות שלה.
עכשיו הבנתי מה היה הרגש.
זו הייתה שמחה.
לא הייתה פעם אחת שראיתי שמחה בעיניה, בגלל זה לא זיהיתי את
מה שהיה שם.
זו הייתה ההחלטה הקשה בחיי. למשוך את נטע אליי ולהשאיר אותה
בחיים? או לתת לה ליפול ו... ו... להציל אותה?
עמדנו שם שנינו בלי לזוז דקות ארוכות, עד שאגרתי את כל הכוחות
שהיו בתוכי כדי לשחרר את ידי מידה.
"אמיר, אל תהיה כמוני.
תדע שיש עוד תקווה. אבל לא בשבילי.
תזכור אותי... ותדע שאני אוהבת אותך ושאני אשמור עליך, מאיפה
שאני לא אהיה.

תודה."
היא נתנה בי מבט אחרון, חייכה את אותו החיוך המבויש הזה שלה
עם הגומה בצד שמאל, פרשה את ידיה לצדדים ו...
קפצה.

כשהגעתי הביתה, הלכתי למחסן, לקחתי צבע וצבעתי את התקרה של
החדר שלי בשחור.


כמו השמיים של נטע.