אני האיש שמפעיל את המנוף.
זה השם שלי. אף אחד לא קורא לי בשם אחר.
כשמחפשים אותי, למשל אחרי הפסקת הצהרים, צועקים "איפה זה
שמפעיל את המנוף?".
אבל אותי לא צריך לחפש, כי אני אוכל את הארוחה שלי שם, למעלה.
לא יורד למטה. מגעיל אותי. אני פשוט לא זורם עם העולם שלכם. כל
בוקר אני עולה למעלה, ונשאר שם הכי הרבה שאני יכול (עד שכמעט
מחשיך, ואז צועקים לי באינטרקום לרדת, כי איזה טמבל  החליט שלא
בטוח להפעיל מנופים בלילה).
מלמעלה הכל נראה קטן. למעלה הראש שקט. רק אני, הרוח והמנוף
שלי. לפעמים אני מעביר איזה 80 טון ברזל מכאן לשם, ואח"כ משם
לכאן. לי זה ממש לא משנה מה מעבירים ולאן. כל עוד זה שם,
למעלה.
מלמעלה אתם נראים כמו נמלים. אין פרצופים, אין הבדלים. אתם
רצים בבוקר לעבודה, וחוזרים לחורים בערב. כל יום אותו הדבר:
אתם עוברים לידי, אבל לא ממש רואים אותי.  חשבתם פעם על זה
שמנוף לא עובד לבד, שצריך מפעיל? בטח שלא. יש לכם צרות אחרות.
משכנתא, נזלת לילד, מבחן במיקרו כלכלה. אבל אני, אני לא מחפש
את המבטים שלכם. לא מחפש יחס. אני מספיק לי המנוף. אתה מכבד את
המנוף, והוא מחזיר לך. קוראים לזה כבוד הדדי.

למעלה שקט.
לא שומעים את הצעקות שלכם, את צפצופי המכוניות. את מטחי
הכבוד.
לא שומעים, אבל רואים.
רואים אתכם מאבדים את עצמכם לדעת, לאט לאט. רואים את הנשים
המוכות, הילדים הרעבים והמחבלים שמתפוצצים לכם מול הבית. רואים
אפליה. רואים אתכם מספידים חיילים, ואח"כ קוברים אותם מחוץ
לגדר.

כל עדר צריך מנהיג. גם אתם. אתם לא שונים מאף עדר אחר. אולי
פעם, כשיהיה לכם  מנהיג שעלה פעם על מנוף וראה הכל מלמעלה,
הדברים יסתדרו. ינוחמו האמהות, יחזרו החיילים, יחייכו הילדים.
לא יחתכו ברמזור.
עד אז אני לא יורד.

ואם אתם לא מבינים על מה אני מדבר, תעלו פעם על איזה מנוף. שבו
עליו שבוע. תעיפו מבט.