אתמול דיברנו בטלפון. זו לא הייתה עוד אחת מאותן שיחות שבהן
מילאנו את חלל השיחה בצחוק מתגלגל נטול משמעויות. מבלי לשים לב
נסחפנו לתוך דיון רציני, עמוק, שיחה על החיים. רציתי פעם אחת
להגיד לך את כל מה שאני חושב, אבל היו שם כל כך הרבה מילים שלא
ידעתי במה לבחור.
את אמרת שאף אחד לא מבין אותך ואת לא מוצאת את מקומך בעבודה.
אני אמרתי לך שזה בכלל לא העבודה, זאת את. את לא מוצאת את
מקומך בעולם ואולי רציתי להגיד גם שאני לא מוצא את המקום שלי.
רציתי להגיד שכשלמישהו אין את הפיסה הזו שהופכת אותו לשלם, הוא
ימשיך לחפש אחריה לנצח ויהיה חסר מנוחה לכל חייו. ידעתי שככה
את מרגישה. אני הרגשתי ככה גם. אמרת לי שנמאס לך מהפגישות
חסרות התכלית עם בחורים חסרי חיים, אין לך כבר את הכוח להתרוצץ
סחור סחור סביב דברים שאת בכלל לא מבינה מה עושים לידך, שרצית
מישהו שיאהב את מי שאת באמת ולא את הבובה הזו שאת מזיזה עם
החוטים רק בשביל שתתאים את עצמה למה שכולם רוצים ויראו אותך
ויגידו 'את יודעת שאת נורא מצחיקה' או 'את היחידה שבאמת מבינה
אותי'. ואת, את בכלל לא רצית להיות מצחיקה או מבינה, את רצית
להיות נאהבת, את רצית להתמסר עם כל מה שיש בך ופשוט להרגיש
מאוהבת. ואני ראיתי את הבבואה שלי בתוכך ושתקתי. רציתי להגיד
שאני מרגיש בדיוק כך ובעצם שנינו מחפשים את אותו הדבר ושכואב
לי לראות איך שני אנשים, שתי נשמות, מתקדמות אחת עם השניה בקו
מקביל ולעולם לא נפגשות. קיוויתי שמישהו מאיתנו יסטה לרגע,
ישנה כיוון ויגלה ששם, ממש לידו, נמצא מה שהוא מחפש, שם ליד
נמצא האושר שלו, החלק השני, החסר, זה שמשלים. אבל העצב סימא את
עיניך והכאב ריפה את אומץ הלב שבי.

בסוף אמרתי לך שנמאס לי מהמרדפים הבלתי פוסקים, שאני רוצה לשבת
לרגע אחד בחיים בשקט ולהביט אל עבר קו האופק ברוגע מבלי להתקדם
אליו בריצה מטורפת ושהוא עדיין ישאר באותו מרחק ממני. רק שאת
היית קשובה לעצמך ואני אכלתי את השאריות שנותרו מליבי אחרי
שניתקת ולא הספקתי להגיד לך שאיתך, אני יודע, זה היה יכול
להיות אחרת.