ושם הכל נגמר. או שמא התחיל? היו אלה רגעים ספורים בהשוואה
לחיי, אך רגעים כה טעונים בפחד, ייאוש, ואפילו מעט קנאה ושנאה,
שהרגשתי כאילו חייתי חיים שלמים, והייתי לזקן וחלש.

אבל לא, חיים שלמים הם לא היו, ולא יהיו עתה. עתה משנותר רק
להפרד, לסלוח, ולקוות לסליחה. להפרד? לא! לא לי! לא עכשיו! לא
כשאני בשיא! האם לא נותר עוד צדק בעולם הזה? הרי לא שגיתי!
ואני, אדם פשוט, ובעל שאיפות ומטרות טובות, האם צודק שכך זה
יסתיים? ביד המקרה?
לא! זה לא קורה לי! הכחשה? נותרו לי עוד כל כך הרבה דברים
לעשות, איפה חלומותי עכשיו? ומה יהיה איתם? לא! זוכר את מחשבות
הילדות? הכל נראה כה פשוט אז... חשבתי שאחיה לעד, חשבתי שאיתי
דבר לא יקרה.
היתי מרכז היקום, וכל פגיעה בי היתה הורסת את כל האיזון. זה
לא יקרה לי! אני חי, ואחיה, ואני אוהב, ואנשא, ואהיה לאב. זה
שקר! כזב! הם לא יודעים דבר.

בבקשה? האם אין דבר שתוכל לעשות? אני מתחנן, מתרפס! אני זקוק
כל כך לזמן הזה.
אני צבוע! הנה! אני מודה! כל חיי העזתי ואיתגרתי את המוות, אבל
ממנו בדיוק אני מפחד עכשיו כילד קטן. האם אין תרופה שתעזור?
טיפול? ניתוח? הרי בפניכם, הו אנשי מדע דגולים, לא יעמוד דבר!
הלא כן? אנא, עיזרו! הצילו! איני מוכן עוד לנורא מכל, ואכן
נורא הוא הדבר ולו מפני שלא ניתן לי הזמן להתכונן. ומבקש אני,
ומתחנן, ומתרפס, ומתפלל! אלוהי, עזור נא לי, כי גדול שמך ורב
כוחך, ואם אין איש יכול לעזור לי, הרי האל הכל יכול יסלח על
חטאי ויצילני!

ומתפלל! מתפלל? למי? הרי איש ההגיון והמדע הינני! ומחשבתי עם
העולם המודרני, האיתן והיודע כל.
ובכן, לא כל. הרי האנושות שצלחה בטיסות מעבר לגבולות ראיתנו,
מדוע לא תצלח היא להציל אדם אחד? אשמים אתם! וארורים תהיו! כי
דמי על ידיכם, ובגללכם עתה חייב אני לפנות לאלוהות.
אלוהות? אותה האלוהות שלא שמרה אותי מחטא זה? אותו האל
שביודעין שלח אותי לדרך ישירה לחריצת גורל נחרצת שכזאת? מדוע
לא עצרת בי לפני צאתי? ולמה לא נתקעתי בפקק? ולמה לא עצרוני
בכניסה לשם?... ולמה דווקא אותה פגשתי? הרי אתה שלחת אותה אלי!
כי אל כל יכול אתה! כל יכול ויודע כל! אבל רחום? לא! כי אשם
אתה!
ואשמה היא! ואשמים קרוביה! וקרובי! ואשם... אשם... אשם... אני.

כי ביודעין הלכתי, וביודעין נכנסתי לשיחה, הו השיחה הגורלית.
כמה אירוני, שדווקא המילים שהובילו אותי למותי, שיבחו את
נפלאות החיים. הרי נמשכתי אחריה כילד, ואיבדתי את קול ההגיון,
הקול לו שמעתי כל חיי, והיה לקו המוביל בהם. אכן אשם אני. או
שמא לא אשם? האם דבר זה כה נורא? הרי חיי היו עד כה חיי
תענוגות, ולא אזכה לחוש את סבל הפרידה, מות הקרובים, והחולשה
שבזיקנה.
ואם אכן כעת אני בשיא כוחי, משמע נמצא אני מול תחילת הנפילה,
אשר תוביל בסופה בכל מקרה למוות.
האם עדיפה הנפילה האיטית הזאת על צניחה קצרה אל התהום? זאת לא
אדע, אך לא נראת לי הצניחה כה מפחידה יותר.

ושם הכל נגמר. או שמא התחיל? היו אלה רגעים ספורים בהשוואה
לחיי, אך רגעים של הבנה, ואהבה, ומחשבה כה טהורה ומלאה, שכבר
נראה היה שזאת בדיוק הנקודה לה שאפתי כל חיי. כמה אירוני. כמה
עצוב...