היא הולכת ברחוב ומשתלבת עם העיר האפורה. אנשים חולפים על
פניה, חולפים דרכה, זה כבר לא משנה. הגשם זורם כנהר אנכי וחודר
דרך הבגדים שלה. הגוף מגיב ברעד קל והיא ממשיכה ללכת בפסיעות
קטנות ומהירות. שלולית חוסמת את דרכה והיא משפריצה אותה הצידה
בהתעלמות מכוונת. יש לה יעד סופי, היא רק לא יודעת היכן הוא,
אז היא ממשיכה במורד הרחוב, עד שתגיע.

איש אחד עם מטרייה גדולה ושחורה נתקל בה. הוא לא טורח למלמל
סליחה וממשיך בצעדיו הנמרצים, מבקיע דרך בין האנשים. היא עוצרת
לרגע ומביטה לאחור, לגלות שהאיש כבר נעלם. כשהיא עומדת לאנשים
קל יותר להיחבט בה בדרכם, היא רוצה לצעוק "אני קיימת". היא
מזהה גגון קטן בצידו השני של הכביש, ורצה לקראתו בין מכוניות
נוסעות. היא נצמדת לחלון הראווה של החנות ומתרחקת בפתאומיות
כשהיא מגלה שהיא מלכלכת את השמשה. היא צונחת לישיבה בפינתה
היבשה ומתחילה לבכות. הדמעות חמות על לחייה וזה גורם לה לחייך.
היא משפשפת את עיניה באגרופיה ומתרוממת מחדש, עכשיו לאן?

שתי מוניות שמסרבות לתת לה להרטיב את הריפוד ובית קפה אחד
סגור. היא רוצה לחזור לבית החמים, שנמצא בכיוון ההפוך. רסיסי
זיכרון מופיעים מול עיניה. חיוך שבע רצון על פניה וכוסית בידה,
והוא מתקרב בצעד נחוש, ובאותו צעד נחוש היא כעת מתרחקת. קרן
שמש נועזת מצליחה לחמוק לרגע לפני שהשמיים נסגרים. היא שוכבת
מנומנת והוא מחבק, לוחש מילים שהיא רוצה לשמוע. היא חושבת על
הבטחות ועל שקרים ועל אנשים גסים שלא שמים לב לדרך. היא חושבת
על מטרייה, אדומה בהדפס משבצות, ועל קול צוחק שאומר כמה מתאים
לה לחזור להיות ילדה קטנה.

בתור ילדה היא גרה במקום שטוף שמש. כשירד סופסוף גשם היא רצה
החוצה עם כל שאר הילדים כדי ליהנות מכל טיפה וטיפה. מטריות היו
דבר מטופש. הן עדיין כאלה, היא חושבת ועוברת על פני האישה
הנאבקת במטרייתה המתהפכת מבלי להציע עזרה. השיער שלה נוטף. יפה
לך שיער רטוב, הוא אמר. אל תתרגזי, זה לא מחמיא לך, הוא אמר.
יהיה יפה לך חיוור, היא רוצה לאמר לו, דם זה מיותר. היא מאגרפת
את ידיה ומותחת אותן בחוזקה לצידי גופה.

איש אחד עם עיפרון שירטט אותה ואותו. איש אחד עם בקבוק בירה
אמר שהם מתאימים. שתי נשים עם תיקי עור צוחקות עליה, כשהן
יוצאות מהבניין היבש הישר אל המכונית. איש אחד עם מעיל גדול
מציע מחסה. היא מודה לו, אך ממשיכה בדרכה. אם היא רוצה להגיע
לאנשהו, ידעה, עליה ללכת. כל הדרכים מובילות למקום רחוק יותר
מזה שעזבה.

מה כבר עשיתי, הוא שואל באדישות והיא מכסה את פניה בידיה. הוא
לא שם לב ולה כבר אין כוח להסביר. הלב שלה מסמן את זה במסמר
בדפנות. גם קירות מתמוטטים אם מחוררים אותם, כך סיפרו לה.
הצעדים מפסיקים לרגע והיא שוב בוכה. מבט אחד אל השמיים ואחר אל
הסביבה מלמדים אותה שלאיש זה לא משנה. את לא יכולה לעמוד כך
באמצע הדרך, אומר האיש ועוקף. את לא יכולה ככה לחשוב רק על
עצמך, הוא אמר. אני צריכה לחשוב רק עלייך, היא שיקפה. הוא מחבק
בניסיון פיוס שהוא יודע שיעבוד.

היא כמעט מחליקה. נעמדת בצמוד לקיר של בניין ומתרגזת. הפסיקי
עם זה, הוא ביקש כשהיא ארזה מזוודה. אני רוצה שתישארי. אתה.
נו, אני אוהב אותך. אתה. מה עשיתי? אתה. אני לא מבין אותך, אני
לא עשיתי לך כלום, את סתם אוהבת להגזים וזה כבר לא מוצא חן
בעיניי. אתה.

היא עומדת ליד הכביש. מוניות חולפות על פניה מבלי לעצור.
אוטובוס עוצר בתחנה ומתחיל לנסוע, למרות שהיא רצה אחריו ודופקת
על הדלת. אני לא יודע מה את רוצה. היא רוצה לצעוק "אני קיימת".