New Stage - Go To Main Page


את מתעוררת לקול נפץ של בקבוק וודקה שנפל מהמיטה ששכבת עליה.
הגוף שלך נרתע אבל העיניים שלך לא נפתחות. במעומעם את זוכרת
שניסית, באמת ניסית לשים אותו על השידה אתמול ולא הצלחת.
את קמה, מגששת את דרכך את הכיור ויורקת את שאריות אתמול בלילה.
שוטפת את הפנים ונחיל שחור זורם ממך אל הכיור. עכשיו את יכולה
לפתוח את העיניים ולא מחכה לך שם משהו שרצית לראות. הפרצוף שלך
מרוח באיפור שחור ודבוק והעיניים האדומות שלך מיוסרות מתחת.
ירשת את צבע העיניים מאמא שלך ואת ההרס העצמי מאבא שלך.
אולי תהיי כמוהו ובמקום להכין לעצמך קוקטילים של וודקה זולה
ומיץ פז, תכיני אבק שריפה, רק שהפעם, בניגוד אליו, לא תכווני
אותו ללב של אף אחד חוץ מהלב של עצמך.

הרגלים שלך מלאות צלקות שאת יצרת. את חכמה, את יודעת שהן כולן
עושות את זה ואת יודעת שאת לא מיוחדת. את ועוד מליון בנות נוער
שחושבות שהכאב שלהן הוא כאב אחר ושונה ומצלקות את עצמן לדעת.
אחר כך הן מצלמות את זה, עושות בריתות דם עם חברות, חושבות שהן
המציאו את השליטה הזו על הכאב. את לא כזו, אבל את עדיין לא
יכולה שלא לעשות את זה, סתם מתוך שעמום.
משעמם לך.

את אפילו לא בדיכאון, סתם נראית כזו. ככה זה, כל פעם שמגיע
חודש נובמבר את משתגעת והופכת את העור שלך לבחורה ההיא שרוצה
להיות אחרת. בעצם זה כל מה שכולם מצפים ממך, שתשגעי, שלא
תישארי אדישה. את עוד זוכרת שכשהיית ילדה חיכו לך צלמים מתחת
לבית שלך. הם חיכו שתצאי ואמא תמיד אמרה לך שזה בגלל שאת הילדה
הכי יפה בעולם והם מתרגשים לראות אותך יוצאת כי לפני שלושה
חודשים היה יום ההולדת שלך, אבל הם  היו עסוקים עד עכשיו, אבל
הם לא יכולים לוותר על תמונה שלך. את לא טיפשה, אבל לא ממש
איכפת לך. כנראה שכבר אז פיתחת את האדישות שכולם למדו לשנוא כל
כך. אמרו שאת כמו אבא שלך, יושבת ומחייכת שלכולם עצוב. באיזשהו
שלב הצלמים נעלמו, אבל כל פעם שאמרת את השם שלך, המבט ההוא
שלהם חזר. דווקא בכיתה לא הציקו לך יותר מידי. כנראה זה ככה
שלומדים בקרוון על גבעה מבודדת. לאף אחד לא ממש איכפת מה אבא
שלך עשה. לא, את השנאה כלפיך שם את הרווחת לבד.
אבל את יודעת שחודש  נובמבר הזה שונה. את כבר בת 16 ואבא שלך
הולך לצאת מהכלא.
איכפת לך, ברור שאיכפת לך. כמה שאת מנסה להראות שלא. בקבוק
הוודקה מראה את זה, האיפור שלך והחתכים העמוקים האלו שלך
שאפילו את כבר לא יכולה לפתור אותם בשעמום.
אמא שלך מופיעה מאחוריך במראה ומרתיעה אותך. את מעולם לא הבנת
מה הוא מצא בה. היא אומרת לך בקול גבוה מהרגיל שתתארגני כבר,
כן? היום הולכים לקחת את אבא, כן?
היא כבר לא כועסת עליך שאת ככה. היא מבינה. גם היא הלכה נגד
כולם. גם אותה אף אחד לא העריך, אפילו לא את.

את נוסעת לבית כלא, אמא שלך נוהגת ושירי עם רוסיים מתנגנים
ברקע. מידי פעם את מזהה מנגינה שגנבו כדי לזמזמם שיר עם
יהודי-חלוצי. אבא שלך בטח השתגע שהוא הבין שאת בכלל לא יהודיה.
אמא שלך בכתה במשך ימים, שגילתה שסבתא שלך שיקרה לה ומעולם לא
התגיירה בעצם. היא התחננה ממך שתתגיירי אבל את לא הרגשת צורך.
מה זה משנה. במילא לא תתקבלי על ידי העם הזה, אז למה להיות
שייכת.
לא הייתה להם עוד הזדמנות ליצור טיוטא שנייה לטירוף הזה שלהם
והם נשארו איתך. עכשיו היא זקנה מידי והוא כבר לא יתחיל מחדש.
הוא כבר יודע. את דאגת לשלוח לו מכתב לכלא. פעם ראשונה שכתבת
לו משהו. הצנזור שיעבור עליו יבין מהר מאוד מה יש לו ביד,
נקמה. הוא יעביר את המכתב הזה בדחיפות לתא יחד עם ארוחת
הצהריים. הסוהרים יתאגדו סביב המצלמות כדי לראות את התגובה
שלו. את יודעת מה היא תהיה, ההרס העצמי לא ייתן לו לנהוג אחרת.
את גם יודעת שאף אחד לא יעצור אותו. בטח לא רגע אחרי שהוא קיבל
חנינה, לא שנייה לפני שהוא הולך להיות מאושר בחוץ.
אמא שלך מעבירה לחדשות ומחכה להתעצבן מהפרשנים. במקום זה היא
עוצרת את האוטו בצד ומביטה עליך בשנאה. שנאה שראית רק בעיניים
שלו. היא שואלת אותך: "למה לאה? למה?"
כבר אין טעם לנסוע לבית הסוהר. יש הלוויה לתכנן ומצבה לחרוט
עליה. יגאל עמיר איננו.






היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 5/11/06 16:59
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מייה שטיינר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה