מאיר איירונברג שנא את הטבע. אבל זה לא אשמתו, לטענתו הטבע הוא
זה שהתחיל. דווקא כשהיה קטן הוריו ניסו להרביץ בו את אהבת ארץ
ישראל ונופיה בפרט ואהבת המרחבים חסרי הבניינים בכלל. הם לקחו
אותו לטיולים רבים ככל שאפשר. אבל כל פעם שהוא היה יוצא לשטח,
הוא היה נעקץ על ידי יתושים, שבתור ילד הרגיש שהם התקבצו מכל
קצות מסלול הקק"ל וליוו אותו במציצות דם לאורכו. כשהיה חוזר
הביתה, אמא שלו הייתה מפשיטה אותו, משאירה אותו בתחתונים
מביכים ומורחת כל עקיצה במים ומלח. בפעם הראשונה שהיא עשתה את
זה, הוא בכה מהכאב. הדמעות ששטפו לו את העיניים הכאיבו לעקיצות
שעל פניו. כשגדל הוא לא הסכים שהיא תעשה את זה יותר, זה הביך
אותו.
היא אמרה שאם הוא לא מרגיש איתה מספיק בנוח, אז כנראה הוא לא
אוהב אותה מספיק.
אמא שלו לא דיברה איתו מאז.
בגלל הטבע מאיר איירונברג איבד את אמא שלו.

אחרי שאמא שלו הפסיקה לדבר איתו, אבא שלו התחיל להידרדר. הם לא
אהבו אחד את השנייה, אבל האישה שהתחתן איתה הצליחה לשכנע אותו,
אחרי הבאת הוכחות מ"לאישה" שפרידה תצלק את הילד שלהם. הדבר
האחרון שאבא איירונברג זה ילד מצולק ומגרד על המצפון. אז הוא
נשאר איתה, פוזל מידי פעם לשכנה שתמיד יצאה עם חלוק פרחוני חצי
פתוח לחצר. היא לא הייתה יפה במיוחד, חכמה במיוחד או עוצרת
נשימה. היא פשוט לא הייתה אישתו ובשלב שהוא היה בו- זה הספיק.
הנחמה היחידה שלו הייתה שמרת איירונברג משקיעה כל כך הרבה בילד
שהיא לא שמה לב שהוא כל פעם גוזר לה מעיתוני הנשים שלה את כל
הכתבות שאומרות שאם בעלך רץ לחלון כל פעם שהשכנה יוצאת לחצר,
כנראה שמשהו לא בסדר. פעם הוא אפילו מצא מאמר שכל הגברים
מסתכלים על נשים אחרות וזה גורם להם לחזור עם יותר תיאבון
לאישה שלהם, האב איירונברג לא אכל קינוח הרבה מאוד זמן.
כשאמא איירונברג הפסיקה לטפל בילד היא התפנתה לטפל בבעל. היא
ביקשה יותר תשומת לב ורצתה באיזשהו שלב שילכו לראות מישהו
מקצועי. רק המחשבה שהוא יצטרך להתחיל לדבר איתה שוב שיגעה אותו
והוא נכנס לבית חולים לחולי נפש, שממוקם באמצע כפר מלא דשאים
ירוקים עד היכן שעין מטורפת וקצרת רואי יכולה לראות.
בגלל הטבע מאיר איירונברג איבד את אבא שלו.

אמא של מאיר ראתה מזמן כבר את השכנה עם החלוק הפרחוני. היא גם
ראתה שבעלה ההולך ומשתגע רואה את החלוק הפרחוני, או יותר נכון-
את החלקים שהוא דואג לא להסתיר. גם מאיר שם לב לשכנה, שהפכה
להיות הדבר היחיד המנחם בזמן הארוך שהוא עמד במקלחת, מציץ
מהחלון, כשאמא שלו מורחת עליו מי מלח. זה לא הפריע לה כל עוד
היא טיפלה בעקיצות הרבות, עד שהידיים שלה התקמטו, אבל כשהיא
ניתקה כל קשר עם מאיר, קצת היה לה יותר חשוב להבין מי זו
האדנית המהלכת הזו שמסתובבת לה מתחת לחלון. יום אחד, אחרי
שבעלה נכנס לבית תשושי הנפש, היא הפילה עציץ על השכנה
החושפנית.
בגלל הטבע מאיר איירונברג איבד את פנטזיית נעוריו.

בגיל 18 עם אבא שחושב שהוא עץ, אמא בכלא ושכנה שהפכה לדשן לדשא
מאיר לא התגייס לצבא. במקום הוא קיבל את הבית של ההורים שלו,
השכיר את רוב החדרים וגר לו בחדר עם חלון קטן שפעם היה הסיבה
של אבא שלו לחיות. מהחלון הוא ראה פיסת שמיים בין הבניינים, לא
שהוא הסתכל אי פעם למעלה, אבל הוא ידע שהם שם, כדי להזכיר לו
מי דפק לו את החיים. לאט לאט נערם הכסף בחשבונו של מר
איירונברג ולאחר מספר שנים הירושה הבינונית שהשאירו לו ההורים
שלו, כבר הפכה לסכום של ממש.
בין השאר ההורים שלו השאירו לו חלקת אדמה שסבא רבה שלו קנה
כשהארץ הייתה עוד ביצות. הוא שכח מזה לגמרי עד שיום אחד הוא
קיבל טלפון ממיליונר שרצה לקנות את פיסת הקרקע שלו, שבינתיים
התגלתה כשמורת טבע שוקקת בעלי חיים, כדי לבנות עליה קניון,
לאנשים שנוסעים לטייל בצפון. מאיר נסע לבקר בחלקה שלו, הוא ראה
את הציפורים המצייצות, דגים וצפרדעים שוחים בביצה, צמחים
ירוקים בכל מקום והוא חייך. הוא חייך כי הוא ידע שהיום שלו
הגיע. יתוש שהתקרב לעקוץ אותו, נחטף בתנועת אגרוף מהירה ונמחץ.
איירונברג התחיל לצחוק. הצחוק הרעיד את גופו וצווארו עף לאחור
מרוב התלהבות. הוא ידע שבכוחו להרוס את כל המקום הזה, הוא ידע
שהוא הולך לעשות את זה. הוא פתח את עיניו, ראשו עדיין מופנה
למעלה. הוא ראה את הענף הענק שנפל לו על הראש, מאוחר מיידי.
רגע לפני שהוא התאחד עם הטבע הוא ראה את השמיים בין ענפי
העצים. השמש חתכה אותם ויצרה צורות.
מאיר איירונברג היה בטוח שהוא רואה בין העלים צורה של אצבע
משולשת.