מאז העמק ההוא

בעצם מעולם לא ידעה שיש מי שרואה מעבר לה. הצחוק המתגלגל,
החיוך התמידי, יד מעודדת, חיבוק כשצריך...
כך, עד.....יום אחד באמצע ירושלים.
היה לנו קר. יום כזה של ירושלים.
אני באתי ממרחקים. שם, מהעמק הרחוק עם כרמי ענבים, הרים
מושלגים, שדות של חמניות, צבעים של כל עונה בזמנה  ושפה שאף
אחד לא מכיר.  
היא כאן כמו תמיד. מרחקים זה לא עניין בשבילה.
חיבוק בלתי נפסק וחום של גוף שחיכה הרבה. הרבה שנים של לעבור
ליד. אני לידך, את לידי, לפעמים מפגש של ביחד. אז הלכנו,
למקומות שרק ירושלים יכולה להציע ביום שכזה. תה צמחים וסלט של
כאן שאין בשום מקום אחר.
אז מה עשית כל כך הרבה זמן רחוק מכאן? מה חיפשת שם?
את אי השקט הנצחי שלי לא הייתה מסוגלת להבין.
ואת? למה היציבות הנוראית הזאת? ממה את מפחדת?
חיוך קטן.
טוב, כנראה שעדיין לא מוכנה לפתוח.
אבל אני, אני אישה של זמן וסבלנות ומאמינה בכוח טיפות המים
העיקשות, המטפטפות לאיטן, כמו אין להן לא מטרה ולא כיוון. הן
אלה שלבסוף יכניעו כל סלע עיקש.
סיפורים ארוכים על אלו שמכירים מאז ואלו שעדיין לא ועבודה
ולימודים ואהבה..אין? טוב ... לא יצא...לא יודעת... לא הצליח.
ועדיין שום סימן לצבע הזה המחלחל בה כמו כפור.
בואי נלך הביתה.
שטיחים אדומים ממקומות שמעולם לא חלמה לגעת בהם. ריחות קטורת
ומוסיקת מרחקים.
ושוב הגוף שלה המפורק. את יודעת... בעיות גב.
מה את מתעקשת לשאת כל כך על כתפייך? איזה עצב העולם שלעולם לא
פורץ את הסכר?.
אז אני, עם ידיים גדולות וחזקות. כאלו שידעו הרבה גופים
ומקומות.
בואי, אסיר את כאבך.
ולאט לאט, בנחישות של מטפס הרים, בלי אויר כמעט, מסירה ממנה
שכבות שלעולם לא העיזה לחשוף. ועוד שריר ועוד עצב, ועוד הרבה
עצב.
ופתאום, שם למטה, במקום של בסיס הגוף...נפרץ המעיין.
והבכי מחלחל כלפי מעלה, מתחתי הגב הכאוב, החלש, הנושא את העולם
על כתפיו, ופורץ למעלה, כמו האדמה פתחה את פיה ועולה ועולה אל
הידיים שלי. ואני אוספת אותו.
אני אוספת אותה כולה.
ולא צריך לדבר.
בואי. נלך למקום שלי שם לא רחוק.
נוסעות, יוצאות מהעיר לכיוון לא מוכר לה.
כאן המעיינות הם החברים שלי. המרווה והאזוב מכירים את צעדי.
מקדמים או פנינו בליטוף קל. מזכירים לי מקומות שכבר שכחתי.
איפה היית כל כך הרבה זמן?
אני עדיין אוחזת בה חזק. שלא תיפול.
ואז, פתאום, לנגד עיניה, נפרס העמק כולו. הכפרים הערביים על
ההרים ממול מבכים את מותו של היום ובתחינה מתפללים לירח שיעלה,
שיחליף את השמש.
האור הרך מציף את הכל. את העמק, את פניה, את שביל הדמעות
שיורדות.
מושיבה אותה לפני בין רגלי שחובקות אותה. זרועותיי מגינות
מסביביה. אני אהיה לך גב. תשעני עלי. תני לכאב לעוף כמו העיט
שדואה לאיטו על משבי הרוחות החמות. מעלה מעלה.
וכך יושבות. מפנה ממנה מקום אל שרידי זיכרונות. משחררת
מחסומים.
ואז בהיסוס היא בוררת מילותיה.
זה היה מזמן.
אולי לא כל כך?
כן, בעיקשות. מזמן.
טוב. מאיזה מקום הם באים הזיכרונות?
אני יודעת היטב. הכאבים בגב התחתון זה מהבסיס. מהמקור. מהבית.
מהבית?
כן.
אני פה בשבילך. אל תפחדי. את לא תיפלי. הנה אני תופסת אותה
חזק.
והיא מספרת.
על האשמה. על הכאב. וגם על העונג.
להיות צעירה. להיכנע לתרבות שבאה ממנה. לצורך באחדות משפחתית.
להחזיק את המשפחה כולה על כתפיה. על אמא שידעה ואיפה היא הייתה
כל השנים? ומאין תבוא הסליחה?
והיה גם הוא שבא לפעמים. ואין לאן לברוח. ואבא שתמיד שם כמו צל
שחור שצריך לאהוב.
וכמו הגשם שראיתי רק שם בהרים ובעמקים שבאתי מהם. כזה שכובש
הכל וחזק וסוחף וסמיך.
נפרץ הסכר. ושוטף ועולה ממנה. כאב השנים והגוף. והשאלות, הפחד,
הבושה.
ואני עומדת בפרץ. מחזיקה חזק בסחרור המילים. לא נותנת לה ללכת
לאיבוד. מוליכה אותה בתוך הגשם של הזיכרונות שמאיימים להציף
הכל.
ובינתיים התנים מרחוק מזהים את נוכחותנו. עונים לנו ביללות. לא
נראים. אבל שם. כמו הזיכרונות.
ומאז? מי הגיע אלייך? מי נגע בפנים?
לא יכולתי. היא אומרת בשקט. רציתי ואפילו ניסיתי. הכל חסום. כל
מגע מחזיר אותי לשם.
זאת הפעם הראשונה שזה יוצא החוצה.
יכולתי לראות את הצל השחור מרחף מלמעלה. הוא אליה לעולם לא
יגיע יותר. יודע שזמנו לעזוב.
את הילת האור שעטפה אותנו לא יכול היה לשאת.
ועכשיו? מה עושים עם כל זה? היא אומרת בלחש.
עכשיו מתחילים בדרך. מפלסים שבילים. מתחילים לחוש. לדבר. הוא
לא יבוא למקום שיש בו  אור. עושים מקום. וחיים.

בלילה נצמדה אלי כמו נעלמת בפנים.
לקחתי אותה עוטפת.
נשמתי לאט.
החום מתפשט בפנים. עולה ועובר גם אליה.
נשימות מחישות מגע. היא נושמת. לא יודעת מאין זה בא.
תופסת אותי חזק בידיים.
אני לא הולכת לשום מקום. הזמן הוא שלנו. ואני עכשיו לרשותך.
ברשותך.
כמו הים בזמן הגאות שם בחופים הרחוקים והקרים שידעתי. היא
מתחילה לנוע. הרטיבות שבאה מפנים.
ואני נותנת לה לזרום עם ההתרגשות של הגוף. שלי. שלה.
מלטפת את הגב הדווה. מחליקה על כל קמט של זיכרון שמאיים להציף.
ומנגנת עליה. והמוסיקה זורמת. מעלינו, מסביבנו. בתוכנו. נותנת
לכפור שיימס. מפנה מקום לזרימת הגוף. והיא כמו לא מאמינה.
מביטה בהשתאות על גופה שנענה. אני מביטה עליה. היא לא רוצה
שאראה.
את יודעת? אני אומרת ברפרוף שפתיים על עור שכל כולו רק נימי
עצבים פתוחים. זו את שמשיטה את הספינה. הכל בידייך. אני מעמידה
עצמי לרשותה. והיא כמו לא יודעת מה לעשות עם כל התחושה שמקיפה
אותה מכל עבר.
ואני נזהרת. כמו ציפור רועדת בכפות ידי. אני נוגעת רק בקצות
אצבעותי. ברפרוף קל על כל חלקה. מנגנת אותה.
לאט לאט בלחש שפתיים על צוואר, על כתף, על פטמות זקורות
ומופתעות מעצמת הרגש. היא נאנחת בשקט. כמו היה זה אסור.
זה מותר אני אומרת. זה שלך. זו מתנה.
יורדת אל הבטן. הרכות על שפתי כמו קטיפה. היא מתנשמת. לא!
מפחדת. אל תלכי לשם.
ואני בזרימה איטית אל סערות לא צפויות. וכוח הסקרנות שבה עולה
על הכל. מוחקת סימני חרטות. והיא נפתחת אלי.
הרטיבות שזורמת. הדבש שבפי. המליחות כמו ים שעולה עם כל נשימה
שלה. ואני נכנסת אליה איתי. לאט לאט עולה אליה מתוכה. ואני
בתוכה. מגרשת רוחות ושדים איומים. שעולים עמוק מתוך. ונעה
איתה. עם כל נשימה. עם כל אנחה. היא אוחזת בי כמו הייתי עוגן.
והסערה שבאה ומטלטלת את גופה, הברק והרעם.
ולבסוף, הבכי שבוקע מבפנים. מטהר. משחרר. מנקה את שרידי הזמן
שהצטברו בכאב.

למחרת בא האור, רך של בוקר. אור בהיר של ירושלים. בא האור אל
העיניים. בא האור אל כל פינה. ופינה לה מקום.

ועכשיו, אני רואה אותה. עברו שנים בינינו. אני שוב חיפשתי לי
מרחקים ומקומות של אחרת. הלכתי גם כמעט לאיבוד. הסכנות של מי
שרגליו באדמה אבל ראשו בשמיים. חוסר שקט ורוגע. חיפוש מתמיד של
לא ברור מה.
והיא כמו אדמה של שדה חרוש בחריש הראשון. שמראה את עומק
הרגבים. מתמיד. עמוק. יודע מה מצפה לו בסוף הקיץ.
תמיד שמרנו על קשר. היא אפילו באה לטעום ממה אני מחפשת שם כל
כך רחוק. בשתיקות שלה מראה לי עד כמה התרחקתי מעצמי, מהכל.
אומרת, אם תרצי, את עוד תחזרי אל עצמך. וזה לא כאן המקום שלך.
כבר שוב עסוקה בלימודים, בעבודה, באהבות חלקיות, כמעט ממומשות.

אל תשכחי אל מי את הולכת. אני אומרת לה יום אחד. אל תבחני כל
דבר תחת זכוכית מגדלת. זה נועד רק לחפש פגמים.

והיום, היום אני עומדת אחריה. היא תחת החופה איתו. מצאה אור.
מצאה רוך ומקום וכוח מכיל. אני עומדת אחריה, כמו אז, מעל לעמק
ההוא. משלחת אותה, כמו בידי אז הציפור. שוברים כוס, כולם מזל
טוב. והיא מסתובבת אלי מתוך ההמון שבא לקראתה, מנשקת אותי על
שפתי. והשמחה בעיניים. אני יודעת שסיימתי את דרכי איתה. שילחתי
אותה ממני. והשמחה פורצת ממני. פורצת מכל עבר.