[נכנסים בלש, במעיל רוח ולועס מקטרת, רצוי קסקט, וגם עוזרת, עם
תיק אוכל, משועממת, אחריו]
בלש: [לועס מקטרת, ומוציא אותה. פאוזה.] לכאורה, תחנת רכבת.
האין זאת?
עוזרת: [אוכלת מתיק האוכל שלה] אין זאת. ז'תומרת, בטח בוס,
בטח.
בלש: לא כך הדבר. הסתכל על הספסל הזה, ווטסון.
עוזרת: כמה פעמים אני צריכה להגיד לך? לא קוראים לי ווטסון.
[מחקה את ג'יימס בונד] אני בוזגלו. יפה בוזגלו.
בלש: אלמנטרי, ווטסון. מכל מקום, קל לראות שהספסל מעוצב בצורה
ויקטוריאנית עם השפעות קורינתיות בולטות. אבל, ווטסון, התחנה
מעוצבת כך שהיא משלה את הצופה ונותנת אווירה מודרנית. הניגוד
הזה מחשיד. האין זאת?
עוזרת: [אוכלת] בדיוק זה מה שהיה לי לומר.
הנא ואפרת: רעש רעש רעש! בלאגן! רעש! בווו! הווו!! רעש רעש!
[פאוזה. שקט.]
בלש: מה לכל הרוחות זה היה אמור להיות?
הנא: שיט.
אפרת: זה לא עכשיו.
הנא: סליחה.
אפרת: אנחנו מצטערות. באמת. [יוצאות]
[פאוזה]
בלש: בכל אופן, הבט. יש כאן פסים! חשוד ביותר... אתה יודע למה
משמשים פסים, ווטסון?
עוזרת: בוזגלו. [בייאוש] יפה.
בלש: טעות! זה מה שכולם חושבים. אבל אני פיצחתי את הבעיה.
הפסים האלה מנסים לתת אשליה שיש לכל האירועים הללו איזושהי
משמעות משותפת.
עוזרת: בטח, בוס, בטח. מה שתגיד.
בלש: שים לב, ווטסון, שים לב טוב. בלש טוב תמיד שם לב טוב:
מוות של זקנה, התרסקות מטוס נוסעים, הופעה פתאומית של צמד
קברנים. והכל ליד פסי רכבת. זה אומר לך משהו, ווטסון, האין
זאת?
עוזרת: אומר לי שעכשיו ארוחת צוהריים. כבר 12:00.
בלש: יפה, ווטסון. בלש טוב תמיד נושא בלבו שעון. אתה שמת לב
כמה רכבות של שעה 12:00 לא הופיעו... בשעה 12:00?
עוזרת: אה... שבע.
בלש: הלוואי, ווטסון. למעשה, מעולם לא הופיעה כאן הרכבת של שעה
12:00.
עוזרת: אתה לא מבין. זאת בדיחה של הגשש. אתה צריך לשאול מה
שבע.
בלש: מה שבע?
עוזרת: מה כמה. הבנת? ואז נכנס שר הפנים.
בלש: הגשש אמרת. מוזר מאוד, אך בהחלט לא מפתיע. ובכן, כולם
יודעים שגששים הם בלשים בלי "ניצוץ". בלש אמיתי, ווטסון, היה
מברר מהי תחנת רכבת ללא רכבות. כתבתי על זה שיר פעם, ווטסון,
אתה בוודאי תשמח לשמוע:
[נכנסת הזמרת, שקט, חושך, ספוט על הזמרת]
בלש: ללא כותרת, מאת אביגדור בן-סירא
השמיים כחולים, הוורד אדום
הרכבת לא מגיעה היום
הורד אדום והשמיים כחולים
חבל שקניתי שני כרטיסים
השמיים אדומים והוורד כחול
אני מחכה פה כבר מאתמול [נקטע]
עוזרת: [מתעוררת] מרגש, מרגש. ממש יש לי דמעות בעיניים. מזכיר
לי את הברכה של האח הקטן שלי בבר-מצווה.
זמרת: [הולכת לאט, מלאת הוד והדר. מסתכלת לאחור ומסמנת עם היד
מעל המצח. כל המשפטים של הזמרת נאמרים באדישות תהומית ובטון
אחיד. היא לעולם איננה שרה] שירים עד כאן... [נדלק האור על כל
הבמה]
עוזרת: [נרגשת מאוד. לבלש] תראה, תראה, זאת חסה כן.
בלש: [לא מזהה] מי?
עוזרת: חסה כן, הזמרת המפורסמת.
בלש: זה מעורר חשד. מה עושה בתחנת רכבת שוממה, זמרת בקנה מידה
לאומי? היית מצפה לראות כאן את שושנה דמארי או את גבי שושן?
לא. ולמה זה? בגלל שאין להם מה לחפש כאן. האין זאת?
עוזרת: אבל אין זאת, אביגדור. קראתי בעיתון שהיא מוציאה דיסק
חדש שכולו מדבר על תחנת רכבת. היא בטח כאן בשביל ההשראה.
בלש: איזה רעיון אווילי. ווטסון, זכור את זה: בלש טוב קונה
עיתונים, אך לעולם איננו קורא אותם. בכל מקרה מה שיש שם זה
זבל. ובכלל, מה כבר יכול להיות מעניין בתקליט שכל כולו מסתובב
סביב תחנת רכבת? מוזר מאוד. אפילו, מחשיד.
[הזמרת מגיעה ומתיישבת לאט-לאט לידם]
עוזרת: [אחרי שהיא אוזרת אומץ] ש... שלום חסה.
זמרת: [עצבנית] שקט, שקט, שקט, שקט מופתי מיום הולדתי עד יום
מותי.
עוזרת: [נבהלת] לא התכוונתי להפריע לך. [לבלש] היא בטח שונאת
אותי עכשיו! אוף, הרסתי הכל.
בלש: ווטסון, אתה באמת מאמין שהיא זמרת? הרי כל הברנשים שעברו
פה על הבמה נראו חשודים באופן מחשיד.
עוזרת: אז למה אתה חושב שהיא כאן?
בלש: פשוט כדי להסיח את דעתנו מן העיקר. אלמנטרי, ווטסון,
אלמנטרי. אבל אנחנו לא נאפשר זאת. אנחנו נמשיך בחקירה ונתעלם
ממנה לחלוטין.
זמרת: כל הרחובות כבר ריקים, הסמטאות כולן שלו.
בלש: את רומזת לכך שאני שוטר? ועוד שוטר מקוף? [מתפרץ בזעם] את
לא ראית את המקטרת שלי? לא ראית את המעיל שאני לובש? לא שמת לב
שאני אומר כל הזמן "אלמנטרי, ווטסון", אפילו שלעוזרת שלי
קוראים יפה בוזגלו? אני מתפלא עלייך. אני הבלש המפורסם שרל- -
-
עוזרת: [קוטעת אותו במהירות] אביגדור בן סירא. הוא די מפורסם.
יש לו אפילו טור קבוע בווסטי לילדים. הוא כותב שירים.
זמרת: לך די בלי מילים, שהן לאלה אשר אינם יודעים לומר אחרת.
בלש: שים לב, ווטסון. הזמרת הזו מתחזה. היא אפילו לא נשמעת
אמינה. היא בסך-הכל דמות קרטון שטוחה, כמוני וכמוך, בתוך מחזה
פתטי, שאין כל קשר בין התמונות שלו.
עוזרת: מה?
בלש: [לעצמו] "...בתוך מחזה פתטי". זה טוב. אני צריך לרשום את
זה. [מוציא פנקס, משרבט] שים לב שה"חסה" שלך, ווטסון, איננה
זמרת כלל. למעשה, אני מוכן להתערב שהיא איננה יודעת כלל לשיר.
[מעריצה מתפרצת=נכנסת]
מסה: מסה קר! מסה קר! היא נמצאת כאן במקרה?
עוזרת: מי?
בלש: [מהורהר] השאלה, ווטסון, איננה מי, כי אם מה. [למסה] מה
הסיכוי, לדעתך, שבאותה תחנת רכבת שכוחת-אל יהיו שתי זמרות בקנה
מידה לאומי? [לעצמו] חשוד מאוד. העלילה כאן הולכת ונעשית
מגוחכת מרגע לרגע. ווטסון - - - [נקטע ע"י מסה]
מסה: [בצווחות] תעזרו לי, אני מתעלפת! זאת היא, זאת מסה קר,
אני מתה עליה עוד מלפני שאני חיה!  יש לה קול יותר גבוה מיגאל
בשן, היא יותר חתיכה ממשה דץ ויותר שמנה ממרגלית צנעני.
זמרת: אהביני, אהביני לאלתר.
מסה: מה זה?
בלש: [מתוך מחשבה עמוקה] את חושבת שבנצי גפני קשור לברק גפני?
מסה: מה??
בלש: הוא הלחין את השיר הזה ביחד עם רמי קלינשטיין. זה משירים
וגיטרה, חלק ה'.
זמרת: אני גיטרה, הרוח מנגן עלי.
מסה: [מתנפלת עליה] את לא גיטרה! את מסה קר! אני מתה עלייך!
אפילו שינתי את  השם שלי, רק כדי שיהיה כמו שלך. מסה קר. כולם
קוראים לי ככה עכשיו, אחרי שעות שעמדתי במשרד הפנים, יחד עם
רב.
עוזרת: אבל קוראים לה חסה כן.
מסה: [לא מאמינה] לא נכון.
בלש: כן, זאת שורה משיר- - -
זמרת: חסה-כן, חסה-כן, בלי סיפון ומעקה-ן.
בלש: אלמנטרי. אין כאן אפילו מספיק יצירתיות כדי לבחור לאנשים
שמות. למשל, השם שלך, מסה קר- - -
עוזרת: [קוטעת אותו] באמת, קוראים לה חסה כן.
מסה: [צורחת] אהההה... שוב למצוא רב, ושוב למשרד הפנים?
זמרת: ושוב אתכם, ושוב אתכם, ושלום עליכם ועלינו על כולנו.
מסה: אין לי כוח. אני חושבת שאני פשוט אלך לחפש לי זמרת אחרת
להעריץ, אחת שקוראים לה מסה קר.
זמרת: מסה קר, מסה קר, בלי סיפון ומעקר.
מסה: איזה יופי, המצאת עליי שיר. איך שאני מתה עלייך!
בלש: [עוצר אותה] תסלחי לי, זה לא נשמע אמין. כל ההתנהגות שלכם
לא אמינה. היא [מצביע על הזמרת] לא נראית לי זמרת. אתה, [פונה
אל העוזרת] אתה לא נראה לי כמו ווטסון.
עוזרת: אני לא. אני יפה בוזגלו.
בלש: אלמנטרי, ווטסון, אלמנטרי. תרשום לעצמך את זה, ווטסון,
היום חשפנו מתחזה.
עוזרת: [מתנצלת] הוא בלש מפורסם. בתור משורר.
בלש: אם זאת הייתה קומדיה, הקהל היה מפטר אותך. תראה איך אתה
נראה, ווטסון, ותסתכל עליי. אפילו היא [מצביע על הזמרת] יכולה
לראות שאני בלש.
זמרת: אני רואה שוב בעיניך שהיית שוב איתה אתמול.
עוזרת: [בקריצה] למי היא מתכוונת? יש לך רומן שאתה לא מספר לנו
עליו [דוחפת אותו במותן]
בלש: אל תהיה מגוחך, ווטסון. אני עוסק רק בענייני עבודתי.
אינני מנהל רומנים זולים. [מתפרצת לבמה דורית בייניש]
דורית: [נופלת על הברכיים. תופסת את המעיל של הבלש] אבל אני
אוהבת אותך, אביגדור.
בלש: [אל הקהל] אינני אוהב אותה, מעולם לא אהבתי, [לדורית]
אינני אוהב אותך, דורית, מעולם לא אהבתי.
דורית: [מעשנת ביד רועדת] אז מה נעשה עכשיו?
בלש: האמת, יקירתי, לא אכפת לי.
דורית: אתה עושה צהוק משלטון ההוק! אי אפשר לעשות צהוק משלטון
ההוק!
בלש: מה שיש יש.
דורית: [מיואשת, משליכה את הסיגריה, רצה החוצה בצעקות] זמיר,
זמיר, חכה לי, אני עדיין אוהבת אות-הה, זמיר. [יוצאת]
[כולם המומים. הבלש לועס את המקטרת באדישות]
בלש: בלש טוב תמיד מצפה לבלתי אפשרי, ווטסון, ולכן שום דבר לא
יכול להפתיע אותו.
[נכנס אפי לוג, מתיישב באדישות מופגנת במרכז הספסל הראשי ופותח
עיתון]
מסה: אני באלם טוטאלי. מה הולך כאן?
בלש ועוזרת: [בו זמנית] אלמנטרי, ווטסון,
בלש: הם מנסים למנוע מאתנו בכל כוחם לפענח את התעלומה הזאת,
ולכן הם "מביימים"... איך נקרא לזה...
מסה: [בפאניקה] הצגה?
בלש: מאיפה הגיע לך הרעיון הזה? חשוד מאוד. רואים שאין לך
סיכוי להיות בלש אמיתי, ווטסון. בלש אמיתי היה מזמן רואה
שנבנית כאן תעלומה. הם מביימים לנו תעלומה, והשאלה היא למה.
למה, למה, למה.
עוזרת: ומדוע.
בלש: יפה מאוד, ווטסון, אם כי אלמנטרי במידת מה. למה, אם כן,
למה למה - ומדוע.
הנא ואפרת: רעש רעש רעש! בלאגן! רעש! בווו! הווו!! רעש רעש!
בלש: מה זה כל הרעש הזה, והבלאגן?
הנא: רעש! בלאגן!
עוזרת: סליחה?
אפרת: בו! הו! רעש! הנא, תעשי ת'עצמך גופה בספירת שלוש. שלוש.
הנא: [נשכבת על הרצפה מתה]
אפרת: [בתיאטרליות מוגזמת] הו, הו, היא מתה. שמישהו יפתור את
תעלומת הרצח הבזויה הזאת! בלאגן! הו! רעש!
הנא: כן, כדאי באמת. זה נורא כיף לשכב כאן על הבמה. הרצפה.
לשכב כאן על הרצפה.
עוזרת: לא כדאי לעזור לה? כאילו, היא עדיין מדברת והכל...
אפרת: לא, לא, אל תעזרו לה! תפתרו כבר את התעלומה! אני לא
יכולה לסבול את זה! רעש רעש, ב-ל-א-ג-ן!! [יוצאת]
הנא: יופי, הברחתם אותה. טוב, אני מתה עכשיו. תחשבו שאני עדיין
שוכבת כאן. ביי. [יוצאת]
בלש: אני לא קונה את כל זה. זה נראה לי כהטעיה. תמרון. הולכת
שולל. משחק כושל. מכונת פוליגרף. שקר וכזב. נחל אכזב. מים
קרים. קומקום חשמלי. תה ירוק. כפית סוכר. מחוקה. כל העניין הזה
חשוד ביותר. חשוד, אך עם זאת ברור כשמש. זהו מקרה קלאסי של
טשטוש ראיות שלאחר המוות. גופה מדברת? אני לא חושב, ווטסון.
אני לא חושב- משמע זה לא קיים!
עוזרת: אז מה קורה כאן?
בלש: בלש אמיתי שומר את הקלפים קרוב לחזה. (פאוזה קצרה) או את
החזה קרוב לקלפים. חוץ מקלפי טאקי, שאותם יש לשמור קרוב לבית
השחי. בכל אופן, חסר מרכיב, אלמנט, פרגמנט, פרקטל, ברטל- דמות
סמכותית!
קנלו: [לראשונה יוצא מהביתן שלו. אומר בשעמום] שמי מנהל
התחנה, מקסימיליאן קנלו. אני הבעלים של רכבות קנלו, הנוסעות
מכאן לכאן, ולאן לא. כך אני אומר תמיד. ואני יודע. לפחות כך
טוענת אשתי. [יוצא]
מוד': טודו, קנלו מודיעין, תודה.
מסה: מי אמר את זה?
בלש: אה-הא! זהו קצה  אני חושבת שאנחנו אבודים.
נגן: אני כבר שנים חושב שאנחנו אבודים. אני מנגן ומנסה שלא
לחשוב על זה, אבל עמוק עמוק, מתחת לשכבות השמחה והגיל, יש איש
קטן, על ספסל קטן, שרפרף אפילו, והוא מדוכא. משפט יווני קדום
אומר - כמו שבכל סלע מסתתר פסל, כך בכל פסל. שמעתי את זה מאשתו
של קנלו. היא יודעת. במצב כזה, לאדם אין הרבה ברירות. בטח שלא
לנגן רחוב. [יוצא]
עוזרת: זה הסוף שלנו!! הכל נגמר. אפילו כינורות לסיום אין
לנו.
מסה: איזה מין סוף זה בלי כינורות? כל הסוף הזה גרוע. כל
המערכה הזו גרועה. כל ההצגה הזו גרועה. [פאוזה] למה אמרתי את
זה?
בלש: זה לא חשוב עכשיו. אנו עומדים פנים אל פנים אל מול
תעלומה, התעלומה הגדולה ביותר שאי פעם עמדה אל מול אדם חושב,
התעלומה שתסיים את התעלומות כולן. בשעת חירום כזו אין לנו זמן
לזוטות.
מסה: מה זה זוטות?
עוזרת: תחפשי את זה במילון.
מסה: אוף.
מוד': טודו, קנלו מודיעין. הנהלת הרכבת שמחה להודיע כי הזמרת
המפורסמת חסה כן, המבצעת של הלהיט "הרכבת של חצות היום", מחלקת
את חתימתה לכל דורש בחנות המזכרות, שסגורה כעת. הזדרזו, לפני
שהיא תמות מחוסר חמצן.
מסה: ווואאאייי! שמעתם? מסה קר!! אני מתה עליה עוד מלפני שאני
חיה!  יש לה קול יותר גבוה מיהורם גאון, היא יותר חתיכה
מאילנית ויותר שמנה משניהם ביחד! אפילו שינתי את  השם שלי, רק
כדי שיהיה כמו שלה. מסה קר. [יוצאת בריצה ובדילוגים]
זמרת: מי שמביט בי מאחור, לא יודע מי אני.
עוזרת: איזה יופי שהיא הלכה. עכשיו נשארנו רק אני, ואתה...
ושנינו... ביחד... והזמרת הזאת, שמדברת רק בשירים.
זמרת: מאיפה קיבלתם את הרעיון הדבילי הזה?!
בלש: אז זה היה סתם?
זמרת: סתם, זה הכל סתם. מתיחה מסרט ישן.
בלש: ידעתי! ידעתי שזו מתיחה! הניסיונות העלובים שלכם להסיט את
תשומת לבי מהעיקר לא ישטו בשכל המבריק שלי. משהו קורה כאן,
למען השם, ואני עומד לגלות מה זה!
מוד: טודו, קנלו מודיעין. שום דבר לא קורה כאן. תודה.
בלש: [פאוזה. נבוך] אה, ובכן, זה פותר את העניין. אזעקת שווא.

עוזרת: אז מה יש לנו לעשות כאן?
בלש: אני מניח שלא נותר לנו כאן כלום.
עוזרת: ככה? פתאום? הכל נגמר?
בלש: שום דבר לא נגמר, ווטסון, עד שהזמרת השמנה לא שרה.
[שניהם מסתכלים על הזמרת. היא קמה והולכת משם]
[פאוזה]
[שניהם מושכים בכתפיהם והולכים משם, נשאר רק אפי לוג].