כשהעיניים שלי עצומות, אני שומעת. אני שומעת את הקול שלך מהדהד
בתוך הראש שלי, שעות על גבי ימים אחרי שדיברת. אני שומעת את
הנשימה שלך, כל כך רחוקה ממני, רגועה ויציבה. אני שומעת את
הרשרוש הקטנטן של הריסים שלך כשאתה ממצמץ. אני שומעת את החיוך
שלך.

כשהעיניים שלי עצומות, אני מרגישה. אני מרגישה את האצבעות שלך,
הרכות והמחוספסות, במסלול הקבוע על כף היד, מטיילות על הרגל,
מטפסות על הכימורים של הגוף שלי. אני מרגישה את המגע, כל רגע
שנגעת בי נשמר ונחרט בגוף שלי לעולמים.

כשהעיניים שלי עצומות, אני טועמת. אני נוצרת את הטעם של הנשיקה
שלך, והופכת את הטעם שלך לחלק מהטעם שלי.

כשהעיניים שלי עצומות, אני מריחה. מריחה את הריח שלך על המיטה
שלי, נושמת אותו פנימה ומפחדת לשאוף אותו החוצה.

כשהעיניים שלי עצומות, אני רואה. אני רואה את החדר שלך, ואת
החלון המרובע שקבוע בקיר, ואת השדה שבוקע ממנו.




והבטן שלי מתהפכת בתוך עצמה, צועקת לי שהיא רוצה אותך. והראש
שלי כואב מרוב מחשבות עליך.
אמצע הקיץ, וחם, אבל אני צריכה את החום גוף שלך כדי שיחמם
אותי.

העיניים יבשות, והשפתיים יבשות, והלשון יבשה.

והדמיון עובד שעות נוספות, ממציא לעצמו סיפורים מפחידים
ותרחישים נוראיים. מנסה לשכנע אותי שאתה לא אוהב אותי יותר,
ומזכיר לי שוב ושוב שעוד מעט אתה תעזוב אותי, ושאני לא אראה
אותך כל כך הרבה זמן.

אני לא מאמינה לו.