קמתי בבוקר, בוקר רגיל
מחכה לצלצול ממך, כרגיל
לא התקשרת, מוזר לי
כי בד"כ אתה מעיר אותי
התקשרתי המזכירה ענתה
חיכיתי לצלצול, ולא חזרת
אתה תמיד חוזר,
גם כשאתה עסוק, אתה מתקשר
אבל הכל בסדר
לא קרה כלום.

כבר צהריים, פתאום אתה מגיע
עם עוד שישה חיילים
הם נושאים אותך כמו עבדים
ואתה המלך שלהם.
וכולם מברכים אותך
מוזר, כי הכל בסדר
לא קרה כלום.

ואתה בתוך ארון מעץ
כמו דוד אפרים
כמו פעם.
ואז חפרו לך בור, כמו שהיינו ילדים זוכר?
שהיית אותי קובר
ולא הייתי מצליחה לקבור אותך
תמיד היית מנצח ואני הייתי בוכה.
ועכשיו, הם קוברים אותך
אתה מפסיד, לא כמו שהיינו ילדים
זוכר?
אבל הכל בסדר
לא קרה כלום.

עכשיו כולם בוכים, כמו שהיינו ילדים
שאמא ואבא היו רבים.
אבל עכשיו אתה לא פה כדי לבכות יחד איתי
כדי להרגיע אותי.
ואתה בתוך ארון
וזה מוזר לי
כי עכשיו אתה מלך, אבל הפסדת.
עכשיו הלכת, והם ממשיכים לבכות.
אני כועסת, השארת אותי לבד.
ואתה יודע שאני פוחדת לבד.
ובכל זאת הלכת
זוכר שאמא אמרה שילדים לא מתים
ואתה אישרת, אז איך?
אני לא יודעת אם לבכות
כי הכל בסדר לא?
כי לא קרה כלום.
בלילה אתה תנשק אותי בלי שהרגיש.
כמו שהיינו ילדים נכון?