אני מתגעגע
לשבתות הקטנות שלנו
עם טלוויזיה כבויה וספרים מהמיטה עד השירותים
אני מתגעגע לריח של הבית
כשנכנסנו אליו לקראת ערב
אל ריח העגבניות הצהובות אני מתגעגע
לטעמן המתוק והמפתיע ולדרך הקטנה
בה היינו מניחים אחד לשנייה
כדי שנוכל למצוא   את עצמנו שוב
אחרי שעתיים של התבודדות
חבוקים מתחת לפוסטר של צ'ה
אני שונא את הבדידות שהספרים כופים עליי עתה
ואת הריח המצהיב של דפיהם שנחרך במוחי במקום
ריחך האמיץ
אני שונא את האכילה לבדי, מול הקיר החשוך
אני שונא את ההיזכרות הקטנה שאני נזכר בארוחות שלנו
מול השולחן הרבוע השחור
אני מעריך מחדש את כל קני המידה שלי
ומאבד שוב שליטה על ידיי ורגליי ועיניי
אמרי לי הכול
אל תסתירי ממני
שקרי אם תרצי
רק אמרי הכול
ואל תפחדי ממני
כלל

ישנו הרוכב
המכתיף רובה
בדרכו התעכב
במדבר נווה
על גבו הוא סוחב
שק אבק רווה
בדמו הוא כותב
שיר מוות ומלווה
ישנו התלוי
מעוקם הצוואר
בתלייה היה שבוי
במותו הוא שוחרר
ומותו לא עילוי
מותו קר ואכזר
הוא תלוי, הוא בלוי
הוא עוד שלד נשבר
ישנו התליין
וישנן התליות
מעולם התליין
ולנצח התליות
התליין קהה חושים
המוות לא בוער
התליין בן שישים
הוא אינו מאחר

פתאום אני מוצא חצאי שירים
מקופלים בתוך הספר של אבידן
(לספר אין דבר לומר להגנתו)
כתובים על חשבון חשמל ששולם
משורבטים כהערות שוליים
במחזות של מירודאן
פתאום נמצאים לי השירים
אחרי שכבר השלמתי לגמרי
עם איבודם
בלילות השיכורים והאלימים שלי
פתאום השירים נמסים
מתפשטים
ממלאים חדרים
גונחים ומרפים
הנה ישנם שירים

פגשתי את אמי הזקנה היום
לארוחת צהריים עמוסת רגשות אשמה
(מצדה ומצדי)
בארבעים הדקות הראשונות הייתי מר וקשה
ולא הנחתי לה
אחר כך, כשסיפרה לי על רצונה הפשוט
למות פעם אחת, מידי הבורא
הרשיתי לרוך להכניע אותי
(את הדמעות ראתה, אני בטוח)
אחרי הכול מדובר בגברת הראשונה בחיי
אבל האמת צריכה להיאמר
והיא תיאמר מיד:
המתנתי בקוצר רוח שתלך
חיכיתי בפה קוצף שתלך כבר ממני
כדי שאוכל לחזור לפסואה ולעצמי
לקרוא, לעצור, לכתוב כמה שורות, לדמוע ולשוב לקריאה
על האיש הממתין לדממה
הממתיק לאדמה שורות שורות
בתים בתים
מסודרים ומלאים
בכל השאלות
בכל ההתנצחויות האפשריות בשדה הנכתב
הנה
עתה הלכה

בדיוק כמו אצל הפורטוגלי האהוב
גם עליי
"כל התחושות משתלטות"
אם כי קצת אחרת
שכן אצלי הכול נשאר
הזעם הרועד, המנוחה העצובה,
הכול נשאר ואני מאזין
לנערות הצעירות מלאות המין
בשולחן לידי
בשיחתן הנוגה על השבוע החדש
ומסיבת הפרידה שעל אחת מהן לערוך
(אולי גם לי נחוצה מסיבת פרידה)
אני הוא פרננדו

אמא שלי רוצה למות
היא אמרה את זה ברור
בקול לא מבוייש
וזו הפעם הראשונה שלא שמעתי בקולה
אשמה, או חוסר שביעות רצון
ואני שוקל ברצינות לעודד אותה בכך
שכן זהו סוף מלא מחשבה והבנה
לחייה הבוטים, מרוטשי הבטן
אמא שלי רוצה למות
והיא אומרת שייטב לנו אם כך יקרה לה
אינני חושב שהיא בוחנת אותי
ואני לא רוצה לחוש כלפיה אותה קהות
שילדים מרגישים כלפי הורים לקראת המוות
היא מקווה שאלוהים יביא את זה ממנו
היות ולה אין אומץ
ואני רוצה לומר לה שאין אומץ בלקיחת חיים
אפילו לא בנטילת אלו שלך

אני חושב שהעניין שלי
כאדם מוסרי
בתחושת היעדר המוסר הגדולה
נובע מרצוני לחופש מוחלט
בבחירת הכיוון
והרי זו התחושה המבוקשת
הבחירה המונעת מהיעדר חוש מוסר
קיומי
תעסוקתי
זהו העניין כאן
ויש להתעכב בו
לרדוף אחריו עירום
בשיניים משוננות בשיער סתור
בזקן גדול ומלוכלך
ולמצוא אותו בידיים מלוכלכות
בציפורניים מלאות חומר כהה

בנסיעה באוטובוס בדרכי חזרה מהשוק
יכולתי לראות לנגדי תאונות דרכים מתרחשות בהמוניהן
ראיתי את מותי מתרחש שוב ושוב ושוב
פעם אחת בהתהפכות האוטובוס
ופעם אחת בנפילה לכביש סואן תחת גלגלי משאית בשר
דמיינתי את המוות בקרבת זקנים
ילדי בית ספר וגן
נשות גנרלים עדויות
כלב מסטיף גדול
בחברת כולם מתתי

הנה שבנו שנינו
את מצידך הפראי בספרד
ואני מבית חבריי בקהיר
הנה באנו
שנינו
את באהבתך ובגעגועייך
ואני בהיאחזות הנואשת בך ובדומות לך
הנה אנו, האם את יכולה לראות?
שכובים במים, פנינו צופות באלמוגים
ואין אחרים מלבדנו
בחוף הנטוש

הבוקר הזה האמתחת ריקה
וכל המחשבות כולן צפות
באגם ענקית
הבוקר הזה חיוור
ועילג ומשהו חסר
בבריות המקיפות אותי
ואני מרגיש שהתעוררתי משינה ארוכה
מלאת חלומות עכבישיים ומקורנפים
למסכת נוספת של רעב
אותו אפשר להשביע
למרות אין סופיותו