איפה אתה, המשלה אותי,
האדם שגרם תמיד לצחוק,
וכעת לדמעות
האדם שאמר אוהב
וכעת אומר ריק,
האדם שנתן הכל
וכעת ריסק אפילו
את מה שעוד לא הספיק לתת,
זה שהבטיח נצח והשאיר אותי לבד

המיטה כה גדולה בלעדיך
ופתאום, הכרית הנוספת מפריעה לי לישון
פתאום הצורך העז להחליף את המצעים,
ומצד שני, לא להסיר אותם לעולם

אני לא סובלת את המבט שלך עליי
מהתמונה שמולי
או את המראה שלך בה, מחבק אותי
אני יודעת שאני יכולה לחיות בלעדיך,
לא יודעת אם אני רוצה,
אך יודעת שזה כבר לא בשליטתי,
הזמן ההוא כבר עבר.

אני מבכה את הילדים שלא יהיו לנו,
וחבל על האורחים שלא יוזמנו לחתונה,
אני לא רוצה לראות את פרצופם ההמום
של האנשים כשאודיע להם שהכל נגמר
אני לא רוצה לנשום את אותו האוויר שאתה נושם
היות ורק מהמחשבה על כך אני מרגישה כאב

אני יודעת שהלכת לאיבוד,
שאתה צריך למצוא את עצמך במציאות
ואני יודעת שזה לא בטוח שזה סופי,
למרות שלא אמרת, אני מכירה אותך מספיק
אני לא מנסה להשלות את עצמי
עם פנטזיות של אולי
אבל אני לא מצליחה,
יש בי המון אהבה
שעכשיו אוכלת אותי בעוצמתה
ומרקיבה.