כשהייתי קטן אהבתי להתנדנד בנדנדה. כזו של שני אנשים שכל אחד
מהם דוחף עם רגליו בתורו בכדי להתרומם מעלה, בעוד שהצד השני
יורד. סדרי עולם. כשמישהו עולה, מישהו אחר יורד.
הרגשת הנחיתה של הצד שלי, כאשר הצד השני עולה, אף פעם לא מצאה
חן בעיניי. לכן תמיד ניסיתי להיזהר לא לעלות בעצמי יותר מדי
חזק, בכדי שלצד השני לא יכאב. לא תמיד הצלחתי. האמת היא שבזמן
האחרון בכלל לא הצלחתי. קשה לי למפות את מה שקרה בדיוק, אבל
אני חושב שהנדנדה נשברה.
מצאתי עצמי על הרצפה ביחד עם הצד השני. ההבדל היחידי הוא שהצד
השני מצא עם הזמן את דרכו שוב למעלה, ואני נשארתי על הקרקע.
חבל רק שלא הייתי מודע לכך. חשבתי שאני עדיין מורם.
כשאתה מתרסק רטרוספקטיבית, זה הרבה יותר גרוע, כי היה לך זמן
לצבור מכאובים עקב ההבנה המאוחרת.
כאילו המשכת להתרסק מהרגע הראשוני ועד רגע ההתפכחות.
מהיום אני עומד על הנדנדה. במרכז. היא תישאר מאוזנת ולא אתן
לאף צד לעלות או לרדת יותר מדי. אף אחד גם לא ירגיש צורך לדחוף
מעלה.
שיהיה קצת סדר בגן השעשועים. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.