[נכנס מכשף, עומד בספוט]
מכשף: אף אחד עוד לא יודע את זה, אבל אני בעצם מכשף רשע. אני
ממש רע. בעצם רע מאוד. אני אשמיד את התחנה הזאת, בגלל שאני
שונא את שיר הקטר של אריק לביא. שיק שיק שק הקטר חרק, ושיק שיק
שק העולם התפוצץ! הי הי הי הי [צוחק]. זה המטה שלי [מראה
אותו]. אף אחד עוד לא יודע את זה, אבל הוא בעצם יכול לעשות
המון דברים, למשל... לעצור את הזמן. הנה תראו [מנפנף במטה.
פאוזה ארוכה. מנפנף שוב] זהו. עכשיו אני אתחפש לבן אדם רגיל.
[יושב על הספסל]

[נכנס בחור צעיר. רעשים במיקרופון]

מוד': טודו קנלו מודיעין. אנו מצטערים להודיע כי הרכבת של שעה
ארבע מאתמול עדיין לא הגיעה. עם הנוסעים ה----סליחה! את לא
יכולה  להיכנס לכאן!!...
[קולות מאבק]
זקנה: [ברמקול] תביאי לי את הצ'ופצ'יק הזה רגע! [צועקת] סליחה!
אני יותר מבוגרת ממך! [עוד רעשים ברמקול] מאיפה מדברים כאן?...
[מכחכחת בגרונה] רק שתדעו, חוליגנים, שאני באה. [צורחת] קום
מספסל בחור צעיר! [מסתכל אנה ואנה, נשאר לשבת]
מוד': חושבת את עצמה, חתיכת זקנה... [קולות טפיחה על
המיקרופון] אמ, קנלו מודיעין. להזכירכם, חנות המזכרות עדיין
סגורה. הנוסעים מתבקשים לבדוק בעצמם. תודה.
זקנה: [נכנסת] בחור צעיר! אמרתי לך לקום!
[בחור מסתכל ימינה-שמאלה עד שרואה את הזקנה. מצביע על שני
מקומות ריקים לידו.]
בחור: אבל יש כאן מקום.
זקנה: אל תתחצף אלי! אני יותר מבוגרת ממך! גרשון היה מתהפך
בקברו אם הוא היה מת, זכרונו לברכה. [הבחור קם] חוצמזה, עכשיו
גם כאן יש מקום.
[מתיישבת לאט-לאט, מסדרת הדברים, מיישרת השמלה. מתארגנת
מוציאה התיק. שמה אותו לידה. תופסת שלושה מקומות. פותחת התיק
ומוציאה תמונה
של בעלה]
זקנה: [לתמונה של בעלה] חיימק'ה שלי, אם היה חי, היה אומר..
כשאין פיפי, גם אין משקה קפוא... לא, רגע... משהו בסגנון
הזה... [למכשף] משה שלי, איך אומרים הצעירים של היום?, היה לו
סטייל. וקצרת. כל החיים שלו סבל מקצרת. וגם היו לו טחורים. טוב
שהוא מת. זכרונו לברכה, שייבדל לחיים ארוכים [סדרה כנגד עין
הרע: טפו טפו טפו, שלוש דפיקות, קפיצה, גלגלון, ודריכה על
הרגליים של המכשף]
[מכשף מוציא את השרביט שלו, לוחש דברים ומסתכל במבט זועם על
זקנה]
זקנה: אה... אתה מנסה לאיים עלי?! מה אתה חושב, בגלל שאליעזר
שלי איננו [מוציאה ממחטה, מקנחת את האף ברעש, תוחבת אותה
לחזייה] אתה יכול לאיים עלי?  רק מגיעה רכבת שלי, אני ניגשת
לעורך-דין הגדול, פיינבאום-מועלם, הוא יקר אבל גרשון שלי יכול
להרשות לעצמנו, ואני - דבר ראשון - מוציאה אותך מהצוואה שלי.
מוציאה אותך?! הצחקת את גרשון! זורקת אותך! ואת הבן שלך,
הלא-יוצלח הזה! ואת אשתך, מה אתה חושב שלא יודעים כולם מה הולך
אצלכם בבית? שתי שטוזות אתה תקבל ממני. ככה. [מוציאה את הארנק
שלה, שתי שטוזות על הלחי].
מכשף: [מנפנף בשרביט שלו ומהמהם] Dominos quatros sinco pe.
Sach. Diablo de ronime astable.
זקנה: זאל דו האבן פרעהס מכות באשאטן מיט איובס קרעץ! עם מי
אתה חושב שיש לך עסק? אנחנו מדברים יידיש מהבית. וווס מאכסט א
ייד?
מכשף: [מסתובב לצד שני, "משחק עם השרביט", מהמהם לעצמו Tuches
Maximus]
[זקנה מוציאה כיסוי עיניים לשלאפשטונדה. נגן רחוב מנגן בקול.
מורידה כיסוי עיניים ומסתכלת
בזעם]
זקנה: בוא הנה חבריא! במה אתה מתעלל שם? בוא הנה! [נגן רחוב
מציית. היא תופסת את
הכינור. נגן רחוב לא משחרר]
נגן: עזבי את זה, משוגעת!
זקנה: טוף, תראה אם אכפת לי. תביא רגע! [מסננת] חוליגן. [נותן
לה כינור. היא בוחנת אותו] אתה יודע, גם לישראל שלי הייתה
חצוצרה בדיוק כזאת. ואתה יודע מה הוא היה אומר? [ניתק לה חוט
המחשבה] אתה יודע מה...? [מתעשתת] אתה יודע מה שמשון שלי היה
אומר? מי שאכל בשבת, סימן שיש לו אישה טובה. הוא דווקא לא אמר
את זה הרבה... [נגן לוקח הכינור, מנגן מוזיקת אבל. זקנה
מהורהרת] חבל שמת, הנבלה.  
[נגן חוזר למקומו הטבעי, זקנה חוזרת לישון. לאחר איזה זמן הוא
מתחיל לנגן. התגובה לא מאחרת לבוא.]
זקנה: אני רואה שרק בקבר אני אצליח לישון. רגע מנוחה, מה כבר
ביקשתי? מהבוקר אני על הרגליים, לרגע לא נחתי. הוי, הרגליים
האומללות שלי. אם יעקב היה רואה אותי עכשיו, בטח היה מסתובב
לכיוון שני ובורח. נו, למה אתם חושבים שהוא מת?
נגן: גברת, זה בסך הכל התפקיד שלי.
מכשף: [קם, מדבר בפתוס - כאילו הוא בתוך מחזה, ספוט] "כל העולם
במה וכולנו שחקנים ולכל איש ואישה יש תפקיד, וכניסות,
ויציאות..."
זקנה: [מהורהרת] לגרשון שלי באמת הייתה בעיה ביציאות.
נגן: [בייאוש] גברת, לאיזו רכבת את מחכה?
זקנה: אני... אמ... [מתבלבלת] לאן... לנתניה! דווקא התחשק לי
לנסוע לנתניה.
מוד': [כמעט נכנסת לדבריה, בהתלהבות] ביטלנו את הרכבת
לנתניה... אמ... טודו, קנלו מודיעין, הרכבת לנתניה בוטלה עקב.
[כולם מסתכלים על הזקנה, מחכים שהיא תעזוב]
זקנה: לא חשוב, למי אכפת לאן כבר הזקנה רוצה לנסוע. את כל
החיים שלי נתתי בשבילכם, וזאת התודה שאני מקבלת. אבל, אל
תטריחו את עצמכם. זה שאני עומדת למות בכל רגע ורק רציתי לנסוע
לנתניה, בתור משאלה אחרונה, לא צריך להפריע לכם. כל הזמן
יושבים לכם שם ומחכים שאני אמות. הנה, מבפנים אני כבר מתה, אבל
אני אסע לתל-אביב.
[נכנסת אישה טובה. עם תיק מתיישבת על הספסל]
מוד': טודו, קנלו מודיעין. לכבוד יום ה-ת' הבינלאומי, בוטלו
לאלתר כל הרכבות ליעדים המתחילים בת', כולל תל-אביב. האלו,
שמעת? [כאילו פונה לזקנה] כולל תל-אביב!
[הזקנה מתעלמת, מסדרת את הדברים שלה ולועסת משהו שהוציאה
מהתיק. כולם מסתכלים עליה , מחכים שהיא תקום ותלך]
בחור: גברת, את לא ממהרת ללכת לאיזשהו מקום? [כולם מהנהנים
בהסכמה]
זקנה: [קמה] אין לך מה לדאוג, אני תכף מתה. הוי, הנה, אני כבר
מרגישה את זה בא. הנה אני מתה. הוי, הוי, גוואלד. [תופסת את
הלב שלה, נופלת על הספסל, נאנחת בקול]. אבל אין לך מה לשמוח,
בחור צעיר, אתה יכול לחפש מהיום ועד שבת-הגדול בצוואה שלי,
או-הו, ואת השם שלך אתה לא תמצא שם! גורנישט. כבר עכשיו, איך
שאני מתגברת על ההתקף-לב הזה (הוי), אני זורקת אותך מכל
המדרגות בצוואה שלי. תחפש, תחפש. אני כבר אהיה מתה (הוי), ואני
אצחק על כולכם מהקבר שלי. הוי, איזה צחוק טוב שיהיה לי.
כולם: [נאנחים. נמאס להם ממנה. חוזרים לענייניהם, חוץ
מהטובה]
זקנה: אוי, הנה זה חוזר לי. מעקצצת לי היד. אוי ויי זמיר,
געוואלד געצרוכן. אני מתה. הצילו! הצילו! [נופלת לרצפה. שמה את
היד על הברך של הבחור כקריאה לעזרה. הוא מסלק את היד שלה
ומתעלם ברשעות. הטובה קמה לעזור לה]
טובה: [לבחור] מדוע תחשה, עלם חמודות [קורצת]?! חיש מהר, עלינו
להושיע את הקשישה החביבה!
זקנה: אין לי אויר! אין לי אויר!
טובה: קדימה! עזור לה! [הבחור משתדל להסתכל לכל כיוון חוץ
מהזקנה. הטובה נוקטת באמצעים] אני אביא לה מים! [רצה להביא מים
שקנלו בדיוק מזג לעצמו. חוזרת ומביאה לזקנה.]
זקנה: [מרימה ת'ראש] לא מים! תביאי לי תה!
טובה: סלחי לי. סלחי לי. אני אצה לדרכי. [רצה להביא תה תוך כדי
קריאות - "חיש קל, חיש קל". בינתיים קנלו - בשוק - מכין לעצמו
תה. טק, היא לוקחת לו את התה וחוזרת לזקנה] בבקשה גברת.
זקנה: [מרימה ת'ראש. לוגמת. ומיד יורקת בגסות] טפו! שמת לי
סוכר בתה! אני אמרתי לך לשים סוכר בתה? לא! אז למה שמת? לא
יודעת! את רוצה להרוג אותי בחיי?! [פאוזה] דבר אחד אני יכולה
להגיד לך. מחר את תוכלי לקחת את הצוואה שלי ועם זכוכית מגדלת
לא תמצאי את השם שלך! ולא סתם עורך-דין יזרוק אותך, אלא מר
גוטנברג-ורשבסקי העורך-דין, הגדול. ברגע שנגמר לי השבץ הפתאומי
הזה, אני ונחצ'ה רצים בדילוגים קלילים אל עורך-דין הזה, הגדול,
ואת בחוץ! הופ! אין לך מה לחפש. כלום לא יישאר לך! הכול הולך
למיצי.
טובה: גברתי, חוששתני שחל כאן משגה. נראה כי דעתך מתערבבת.
המבינה את, מעולם לא הופעתי בצוואתך.
זקנה: את חושבת שאת יכולה להתחכם איתי? יום ראשון, למחרת, אני
ויאצק הולכים על בטוח. דבר ראשון, שנגיע לעורך-דין הגדול
צרפתי-לרמונטוב, אנחנו מורישים לך את כל הבית, את המרתף ואת דג
הזהב של יאצק. ומיד, לאלתר, אנחנו מוציאים אותך משם. זורקים
אותך. משליכים אותך כמו ביום כיפור. פלופ! טובעת בנהר. שככה
יהיה לי טוב כשרע לי. [הזקנה הולכת אל קנלו, עצבנית] מי אחראי
פה? אני רוצה דין וחשבון מיד.
[נכנסת לו לביתן. מהקיר] סליחה, אדוני ראש התחנה. אם אני
מבינה נכון, ואני תמיד מבינה נכון, אתה אחראי על כל
הארחי-פרחים האלה. כמו שזלמן נהג לומר: אבטיח לא גדל על העץ.
[עד שהזקנה הגיעה, אחרי שנלקח לו התה, קנלו הכין לעצמו עוד תה.
כמובן שעכשיו הזקנה לוקחת ושותה גם אותו, כדי להירגע]
קנלו: מה את רוצה? אני יושב לי בביתן שלי, עסוק בענייני. כל
היום נכנסים לי לחדר, לא נותנים לי לנוח. ומה עוד, לא מספיק
שנכנסים בלי לדפוק, גם לוקחים לי את התה. [בינתיים מכין לעצמו
עוד כוס. מסיים ומניח על השולחן]
זקנה: או, תודה רבה. [לוקחת את הכוס וגומעת אותה בשלוק רעשני]
באמת הייתי צריכה כוס תה עכשיו. אתה דווקא בחור נחמד, אני
רואה.
קנלו: [עצבני] מה נחמד?! תביאי לי ת'תה שלי! [חוטף לה את הכוס
מהיד. אבל, התה נשפך עליו]
זקנה: רוצח! אתה מנסה להוריד אותי לקבר?! זה לא יעזור לך! רק
רגע אחד להתארגן ואני רצה עם ששון שלי ומנשלת אותך מהצוואה.
וזה עוד כלום! גם את האמא שלך החולירע הזאת אני מעיפה לכל
הרוחות. ככה.
קנלו: [לא נבהל, ציני] אוי לא. אל תעשי את זה. רק לא זה.
זקנה: אתה צוחק עלי? מחר עם הזריחה אני מדלגת על רגל אחת עם
טוביה אל עורך-דין כץ, ומנשלת אותך מצוואה שלי. מנשלת. ככה.
קנלו: זקנה מטורפת!
זקנה: למי אתה קורא זקנה?! כוחי במותניי. תראה... [מנסה לעשות
עמידת ידיים, אחרי כמה ניסיונות לא מוצלחים היא מוותרת]
תראה... [מנסה להרים אותו עם הכסא] אוי הגב שלי! אני רואה שאתה
אכלת ארוחת בוקר היום... ואתמול. [רצה מצד לצד בתחנה, אחרי כמה
פעמים, תוך כדי האטה מתמדת, היא תופסת את הלב. נופלת] הנה זה
בא. עוד רגע  ואני נפגשת סופסוף עם בורא-עולם, ועם אליהו שלי
גם. הוא עוד יקלל את היום הזה.
בחור: טוב, נו לא נמאס לך כבר? הבנו, את מנשלת את כולנו. אף
אחד מאיתנו לא יופיע אפילו באותיות הקטנות שבאחורה של הצוואה
שלך. את יכולה לקום עכשיו.
זקנה: לא, לא, לא! עם חנופה לא תצליח להיכנס לצוואה שלי בחזרה.
אתה בחוץ ילד! הוי אני מתה. [מתה]
[פאוזה ארוכה]
טובה: לעניות דעתי, הגברת כבר ברת-מינן. גש ובדוק. [בחור ניגש
אל הזקנה ונותן לה סטירה]
בחור: כן. היא מתה.
טובה: ברוך שפטרנו מעונשה של זו.
[אורות יורדים. כולם יורדים מהבמה (מי שצריך). ספוט על הזקנה,
מעליה ניצב "מלאך המווס",
מבסוט. זקנה קמה, נותנת לו שתי שטוזות עם הארנק, מלאכי נופל.
"ותמסור לגרשון ד"ש!"]