כל מי שאני מכירה חיפש רחמים, ומה בכך? בא וביקש. מאלוהיו,
מהסמים, מנשים רכות. היית בא לבקש ממני. הייתי מרחמת, הייתי
סולחת, אולי הייתי קמה וצועקת, אולי הייתי בוכה. ומה בכך? מזה
צריך לפחד? כל אחד נבהל, כל אחד עשה טעויות, זה חייב כסף, זה
חייב רגשות. אבל אף אחד לא קם והלך ככה. נעלם כאילו בלעה אותו
האדמה. ואני ראיתי אתמול את האדמה בולעת בחור צעיר, ואח שלו
זעק שיחזור, זעקה כזאת שלא שמעתי בחיים. וכשהאדמה בולעת,
הבנאדם לא יחזור. לא צריך לעשות כאילו.

בסופשבוע של היומולדת שלי
לא ענית לטלפונים
בתחילת השבוע התפטרתי מהעבודה כי לא
רציתי לראות אותך
אבל לא באת בכלל.
אחר כך הדברים שלך לא היו
רק המפתח שלך מיותם על שולחן המטבח
המחשבה על כך שמישהו אחר ישתמש במפתח
לא הייתה מצחיקה כמו אותה מחשבה
על מברשת שיניים, למשל.
הפסטה שבישלתי הייתה הרבה מדי
ומתובלת מדי
לא סיימתי אותה לבד
ולא היה לי את מי לכבד. רציתי לגעת בך.

בהתמוטטות הצהריים, אפשר לקרוא לה שינה,חלמתי על רועי
מחבק אותי מחוץ לאוטו הגדול הזמן שכולם יוצאים ממנו לטייל
ולא עלייך.
(אני זוכרת את הלחי שלו כנגד שלי
אני זוכרת את המבט
איך פחדתי שהוא יעזוב בזמן שבדקתי אם יש מספיק שתיה קרה אבל
הוא נשאר
אני הצלחתי להראות כאילו לא אכפת לי
אבל בלב הייתה לי את השלווה הכי גדולה בחיים
הסיפוק הכי גדול)
אולי זה שטחי לשאוף להפגנת רגשות פומבית
ואולי זה אומר שאני לא מתפשרת יותר על כל מיני
אהבות סודיות.

אבא אומר שמי שנעלם
יש לו סיבה טובה מאוד להעלם
אז אני לא קמה לחפש אותך
להיות זאת עם התשובות לחברים שלך המשתאים
למרות שהייתי רוצה. בעיקר תשובות בשביל עצמי.
אני אחכה כמה ימים
ואחר כך אחכה עד אין סוף
בזמן הזה האינסופי כבר יהיה לי מישהו אחר
אני אחפש בפניו אהבה
אני אחפש בהן תשובות
וקודם כל ואחרי הכל והכי הרבה אני אחפש בהן אותך
ולא תהיה שם.

קניגסברג, אוגוסט 2006