הדברים שאנחנו עושים מתוך הרגל.
אני מציץ בשעון שוב למרות שעשיתי אותו דבר לפני דקה או שתיים
ואני כבר יודע את השעה. אני כבר כל כך רגיל לעשות את זה. בבית
ספר הייתי מחכה בתוך השיעור, עוקב בקפידה אחרי מחוגי השעון
שמתקדמים לאט, במיוחד אם צופים בהם ללא הרף.
הצלצול הגואל היה מגיע והיינו יוצאים, לא משנה אם הקשישה
עדיין מדברת.
עכשיו אני יושב לי בתחנת אוטובוס, מציץ בשעון ומחכה לאוטובוס.
יש הרגשה מיוחדת כשלובשים מדים ומחכים לאוטובוס. אנשים
מסתכלים עליך אחרת. רק לפני כמה חודשים היו מסתכלים בעין
עקומה, על בן הנוער הזה שבטח לוקח סמים ומתפרע בגנים
ציבוריים, ועכשיו, עם מדים, פתאום כולם נחמדים, נותנים לך
לעלות ראשון, נותנים כבוד.
האוטובוס מגיע והוא מלא עד אפס מקום. איכשהו אני תופס מושב
ליד זקן חביב עם מקל ושקית מצרכים.
פניו אל החלון, עיניו צופות החוצה על העולם. זה לא רגיל, אני
חושב, נדמה שהיה רוצה לבלוע את כל מה שבחוץ. בדרך כלל הם
יושבים עם פנים מושמטות, מלאות קמטים, אבל הוא לא.
פניו להוטות, חסרי מנוח. אישוניו מתרוצצים אחרי המראות
המהפנטים שברחוב, אישה יפה, ילד קטן.
הפלאפון שלי מצלצל, ומרוב הרעש אני מצליח לענות רק בשנייה
האחרונה.
זאת החברה, מאחלת לי עוד בוקר טוב, אנחנו מדברים כמה דקות
ואני מנתק, מנסה לדמיין את הריח של השיער שלה אחרי מקלחת, או
את הקפה הגרוע שרק היא יודעת לעשות.
הזקן החביב מסתובב אליי. אתה מאושר, הוא שואל אותי. אני מחייך
מבושה, לא ציפיתי לכזאת שאלה, ואני לא ממש יודע איך לבלוע
אותה.
אני חושב כמה שניות ואני עונה, כן, אני חושב שכן.
הזקן מרצין מבטו אליי. תקשיב, הוא אומר לי, תקשיב טוב, אני
מבוגר ממך בכמה שנים, וזאת הפעם הראשונה שאני הולך לראות את
הנכד שלי.
אתה מבין, הוא ממשיך, כל החיים שלי מרחתי על עצמי חיוך מזויף,
ועכשיו אני משלם את המחיר.
בן כמה הוא, אני שואל אותו.
פיו מתעקם מעט והוא פונה שוב אל החלון, אני לא יודע, הוא
עונה.
אני יודע שהוא עולה לכיתה ד', לפחות זה מה שאמא שלו אמרה לי
בטלפון.
אמא שלו זאת לא הבת שלך, אני שואל.
אני הצד של האבא, זה שברח, שהיה פחדן מכדי להתמודד. היא דחפה
אותי החוצה, אמא שלו, אישה עקשנית היא, זה לא קל לגדל ילד
לבד, לא נתנה לי להתקרב, אמרה שאני בדיוק כמוהו.
היא לא רוצה שהבן שלה יכיר אותי, ככה היא אמרה.
זה סיטואציה קשה, אמרתי, אבל בעצם לא ידעתי מה להגיד.
זו לא הבעיה, הוא מסביר לי ופונה שוב אל החלון, לפעמים גם אני
חושב ככה.
הזקן שב להתבונן בעוברים ושבים, ואני ישבתי וחשבתי על מה שהוא
סיפר לי.
האוטובוס נעצר בחריקות ליד תחנה, הזקן התרומם ממקומו. קמתי
ועברתי למעבר כדי שיוכל לצאת ובדרך הצטלבו מבטינו, עיניו נצצו
משמחה ומפחד, אבל לא פחד רע, פחד טוב, של ציפייה.
הוא ירד ואני התיישבתי שוב, והפעם אני זה שצפה מהחלון החוצה.
הוא קפא לכמה רגעים לפני שהחל ללכת, חיוך גדול על פניו, חיוך
של סבא שעומד לפגוש את נכדו בפעם הראשונה, חיוך של אדם מאושר.
ומשום מה, הייתי חייב לצלצל אליה ולהגיד לה שאני אוהב אותה,
למרות הקפה.