[התחנה ריקה, למעט מנהל התחנה היושב בביתנו (חוסר ביתנו) ונגן
רחוב עזוב ומיותם, המנגן מנגינה קורעת לב בכינור, מתחילת
הסצנה. לנגן יש ארגז קרטון. (למעשה הנגן אינו מנגן אלא עושה
כאילו, ומישהו אחר מנגן ברקע)]

קנלו: (במליצות, מלא גאווה. מטעים כל הברה) שמי מנהל התחנה,
מקסימיליאן קנלו. אני הבעלים של רכבות קנלו, הנוסעות מכאן
לכאן, ולאן לא. אני אדם עסוק, שמן. יש לי ארבעה ילדים - שניים
מהם עוד לא החליטו. אני נשוי רק לאשתי, אבל יש לי כלב. בניתי
את הקריירה שלי במו ידיי, מאפס. כלום. ועכשיו - עכשיו יש לי
כלב. וזה טוב, אשתי מרוצה. "מי שאשתו מרוצה" - כך אני אומר
תמיד. ואני יודע. לפחות כך טוענת אשתי.

נגן: (מוריד את הכינור, מנגינת הרקע נמשכת) כואב לכינור. הוא
בודד. שנתיים לא אכל. עשרים שנה אנחנו עומדים כאן. ביחד. כל
הזמן באותו מקום, עוברים מפה לשם. זה מקום טוב לנגן רחוב - קר.
אנשים עוברים, זורקים מבט. פרוטה אין להם בשבילי - אני הרי נגן
רחוב. זה הדבר היחיד שלמדתי מאבא שלי. הוא היה אומר שהוא בנה
את הקריירה שלו במו ידיו. אבא מת מאושר, ללא ילדים.

קנלו: הו, כמה אני מתעב את זה. כל זה. (מנפנף ידו בתנועת ביטול
לעבר החלון) כל הרעש וההמולה, האנשים חסרי הנימוס הללו שצועקים
כל הזמן. ואני? אני סגור לי בביתן החמים, נעים, מרווח שלי. בלי
כל הצרות האלה על הראש - לי יש מיזוג אוויר. אני לא שומע, לא
רואה, והכי חשוב - לא מריח את מה שקורה בחוץ. רק מדי פעם עולים
אלי קולות ורחשים, בלתי נסבלים. (מוציא ראשו מהחלון) שקט שם!
לא שומעים את המוסיקה! (מוסיקת הכינור נפסקת) אה. כך יותר
טוב.
אני אוהב סדר, דייקנות. תחנת רכבת צריכה לתקתק כמו שעון חול.
כבר ארבעים שנה שלא אחרה אצלי רכבת. ארבעים שנה - זה לא הולך
ברגל. (לכיוון הכללי של מחלק העיתונים שעובר שם) תגיד להם!

ילד: (נדלק עליו ספוט) זה לא הולך ברגל! (ממשיך ללכת, יוצא)

קנלו: איחרת! פעם הבאה תהיה מוכן! (לעצמו) לעזאזל! (ממשיך) זה
מה שקורה כשלא מדייקים. והשמש?! זורחת. מה אכפת לה.

נגן: הלילה בהיר. אין ענן בשמיים. אין כמו שמיים מעוננים כדי
להשרות עליי עצב. כמה אני בר מזל, שזכיתי לצפות במחזה הנהדר
הזה. רק הקור הארור הזה - השפתיים מאדימות. מה לא הייתי נותן
עכשיו בעבור איזו כוסית של ויסקי. כמו שאבא היה אומר: "אם אין
משקה - גם הפיפי קופא".
מזה הוא מת. קפא לו הפיפי. (מתחיל לנגן מנגינה נוגה, מפסיק
לרגע לסדר את החנות וממשיך)

(נכנס זוג: בעל ואישה. הם עוברים ליד הנגן.)
הוא: תראי את נגן הרחוב האומלל. בדידותו ודאי... אה... נו...
קשה! ונפשו המתייסרת... אה... מתייסרת! כן, זהו. אולי... אה...
ניתן לו פרוטה או שתיים ל... נו... למשהו את מר יומו... אה...
לשמח. לשמח את מר יומו. אה?

היא: מה אתה מקשקש? אתה יודע שבמחזור הכספים של שנת 1999, 2
מיליון דולר, הלכו לאיבוד רק על תרומות לקבצנים? אני לא אתרום
לטפיל על החברה.

הוא: ליבך קר כ... נו... איך אומרים את זה?... כמו...

היא: (מושכת אותו משם) עזוב את השטויות האלה. בוא, שב.

הוא: (מציית) אה... אבל... הוא... מסכן.

היא: ששש... (מחליפה נושא) עכשיו, ספר לי שוב על הטבעת שאתה
קונה לי.

הוא: טוב, אז היא... כאילו, זוהרת ב... בבוהק של... אה... אהבה
וגם, אה... וגם מסירות, נגיד. אז כאילו, היא מזהב, עם אה...
כאלה נו... יהלומים כאלה, במסביב, והיא כאילו, מזהב... ובאמצע
יש לה כזה, נו, מגניב כזה... אה...

היא: יהלום?

הוא: כן, בדיוק, יהלום, שיזכיר לך בכל עת את... נו, את ה... את
המשהו הנכסף, נו... נגיד היופי הנכסף של ה... אמ, של האהבה
שלי. אלייך.

היא: וכמה זה יעלה?

הוא: אה, לאהבה אין, אה... אין לאהבה מחיר, כמו... כמו שלאהבה
אין, אה... מחיר. טוב, אה... אולי כדאי לי לרשום את זה...

היא: כמה?

הוא: (נכנע) ראיתי בשוק בעשרים.

היא: עשרים דולר? אתה הרי יודע שאני שווה יותר. אני כל-כך
חכמה, וכל-כך יפה, ואני גם אלסטית. רצו לשתף אותי באולימפידה,
אבל לא הסכמתי. שיתחננו. הם עוד יחזרו אלי על ארבע. ואני שווה
רק עשרים דולר?

הוא: לא, מה פתאום. עשרים שקל.

(נכנסת נודניקית תוך כדי הדיאלוג. מתיישבת לידם)

היא: עשרים שקל? אתה מעריך אותי בכסף ישראלי? אתה בסדר? אתה
יודע מה קונים
בכסף ישראלי? אתה יודע? פלאפל. זה מה שקונים. אני פלאפל
בשבילך?

הוא: לא. כלומר... מה פתאום...

היא: למה אתה תמיד אומר לי לא?! ואם אני רוצה להיות פלאפל? אתה
רוצה לומר שלא היית רוצה אותי בתור פלאפל, זה איך שאתה אוהב
אותי?

הוא: מה פתאום... אה... אני דווקא אוהב פלאפל... אה...
מעריץ...

היא: יופי, עכשיו אני מאורסת לאוכל פלאפלים. אז לגבי הטבעת,
בעשרים שקל אמרת?

הוא: כן. לחבילה של שלוש. ומקבלים ספל ב... נו, במתנה.

נודניקית: אתה אמרת ספל? אתה יודע שבסין משתמשים בספלים מהמאה
ה-11? זאת עובדה מדהימה! כמעט כמו זה שבאיצ'ה נפל לו האגרטל על
הראש, ולא נשבר! לא נשבר!

היא: תפסיקי לבלבל את המוח. שמת לב שאנחנו באמצע שיחה?

נודניקית: אז אתה שומע? הייתי בשוק כשראיתי את זה. מתברר שזה
אגרטל שנבנה בטכניקה סינית, כמו הספלים מהמאה ה-11. מה שהם
עושים, הם לוקחים זבובים ומפיקים דבק מהכנפיים שלהם. עכשיו, עם
הדבק הם עושים עיטורים של דרקונים, אתה יודע, זבל מזרחי כזה,
והצורה של הדרקונים זה מה שמחזיק את הספל. זה עובר מאב לבן כבר
כמעט אלף שנה! היית מאמין? אלף שנה!

הוא: שמא... נו, שמא נכשלה אוזנך ב... נו, כאילו לא שמעת את
ארוסתי? היא אה... היא... אמרה לך... לבלום את... פיך. הו,
נו... טמבלית.

נודניקית: מי?! אתה יודע שבזנזיבר יש רק אירוסין, ולא מתחתנים?
גבר יכול להתארס עם שבע נשים! מי שמתארס עם פחות נחשב
לצ'ומבום. אתה יודע מה זה צ'ומבום? זה מישהו שכח הגברא שלו
חלש. שמע, זה לא נעים.

הוא: שימי... אה... שימי לפיך... נו, כזה שעוצרים איתו... נו,
כמו זה של הדלת...

נודניקית: ידית?

הוא: לא, אה, מעצור. שימי לפיך, כאילו, מעצור.  

נודניקית: אתה יודע שאדיסון, חוץ מזה שהמציא את הנורה החשמלית,
גם המציא את מעצור הדלת? רק מה, הוא שכח לעשות על זה פטנט,
וטסלה גנב לו את זה. שמע, זה לא נעים.

הוא: אה... האזיני...אה...מתוקה... מה בעצם... מה מעשיך ב...
במקום... כאילו, מה את עושה פה?

היא: אתה קראת לה מתוקה? ככה אתה הולך וקורא לכולן מתוקות?
[מצביעה על בנות שונות בקהל] לה? ולה? ולה? ולזאת שם עם השפם?
כל אחת מהן מתוקה?

הוא: אה... אהבתי לחם, אהבתי גם לחם... אבל אותך אה... אני הכי
אוהב... אני אוהב אותך כמו... בייגלה... אה...

היא: יופי לי, אני יכולה לבחור בין בייגלה לפלאפל.

נודניקית: אני סתם אוהבת לשבת כאן ולדבר עם אנשים. אתה יודע
איזה טיפוסים מדהימים עוברים כאן? פעם ראיתי כאן הודי אחד,
ששלף גחל מתוך האוזן! מי היה מאמין? והגחל היה חם! והאוזן לא!
שמתי לו אצבע באוזן, ולא היה חם! שמע, זה מדהים. ומה אתה עושה
כאן?

הוא: אנו מחכים ו... ומצפים, למי... למי... למי? כאילו, נו,
לחמותי. אנחנו נוסעים לחמותי. לעתיד. ברכבת. עם כזה שעושה
צ'יק-צ'יק-צ'יק, אה... נו... קטר. כן, כן, קטר.

נודניקית: אתה שמעת על נוסטרדאמוס? הוא חזה את העתיד במאה ה-9,
זה אפילו לפני שעשו ספלים בסין! אז שמע, הבחור הזה, אסור היה
לו לכתוב במפורש את הדברים שלו, אז הוא כתב אותם בצורה של
שירים לא מובנים. עד היום מנסים להבין אותם. שמע, זה ממש
מטריד! ומה אם הוא כתב עליכם ואתה לא יודע?

היא: ממש נודניקית הנוסטרדאמוס הזאת. (מסננת לגבר) תגיד לה
שתהיה בשקט.

הוא: טוב. אה... את... הגדשת את... ה... את הסאה. חבובה. בבקשה
ממך... תניחי לנו... אה... נו... תעזבי אותנו... לנפשנו... כן,
כן, זהו. מישהו צריך לכתוב את זה.

(הוא והיא יוצאים. הנודניקית נשארת על הספסל)
נגן: (נאנח) שיזהר במה שהוא מבקש. אלי אף אחד לא מתייחס כבר...
הפסקתי לספור את השנים. כבר שלושים שנה אני עומד פה ומנגן.
חוסך פרוטה לפרוטה, שקל לשקל. מנגן, כבר שלושים שנה. לפני
שנתיים גם קניתי כינור. ומה השתנה? אני עדיין עומד ומנגן.
עכשיו אני שוב חוסך. פרוטה לפרוטה, שקל לשקל. הפעם למכונת
אספרסו. לפחות יהיה לי ויסקי.
נודניקית: תגיד, אתה מודע לכך שהאספרסו נגנב מסין בתוך ענף
במבוק? בעצם זה היה תולעי משי. מה שקרה, זה שכשמרקו פולו חזר
מסין, הוא לקח בכיס כמה תולעי משי. עכשיו, תקשיב טוב, שלא
תתבלבל:  בדרך חזרה, התנפלו עליו מונגולים. על סוסים גמדיים
כאלה. זאת עובדה מדהימה! חובה לדעת! קראתי את זה בבזוקה. אז
אתה עוקב? בכל אופן, אחרי הקרב מרקו פולו פותח את הבמבוק ומה
הוא רואה שם? תולעי משי. שמע, זה דוחה.
קנלו: גבירתי הצעירה, את מחליאה אותי. לולא הייתי צריך להישאר
כאן בביתן החם, הנעים, הממוזג שלי, כבר מזמן הייתי מראה לך את
נחת זרועי. הסתלקי מן התחנה שלי בזה הרגע! הסתלקי, חיה רעה,
ואל תחזרי לעולם! הא!
נודניקית: אני מבינה טוב מאוד מתי אני לא רצויה. אני הולכת.
ורק שתדע לך, שהאיש האחרון שסילק ככה אישה מארמונו היה המלך
לואי ה-17, ומאז לא ראו אותו. והיא? רגע, מה היה איתה בסוף...?
אה... היא... בטוח קרה לה משהו...  אה כן! בטח בטח. זאת הייתה
מארי אנטואנט, שנהייתה למלכה. אבל בסוף כרתו לה את הראש...
אה... אני מבינה מתי אני לא רצויה. שלום.
[יוצאת]
מוד': טודו, קנלו מודיעין. הנהלת חברת קנלו רכבות מתכבדת להציג
את פלא הטכנולוגיה החדש של התחנה: מערכת כריזה אוטומטית. זאת
אני. בהזדמנות זו, מוזמנים הנוסעים לבקר בחנות המזכרות שלנו,
שסגורה כרגע. תודה!