אחותי יצאה למלחמה אשר בחרה אותה. אחותי היא החיילת הצעירה
והותיקה ביותר  בערך מיום היוולדה. הקרבות שהחלו תרם נפסקו ,לא
הייתה הפסקת אש או הודנא  ,זאת כי אין מי שיכריז וייתן להוריי
מנוחה ולו לליל. היא נלחמת לדבר ,להקשיב ,להבין. היא נלחמת
לקום בבוקר ,להתלבש,לאכול ולקרוא את מחוגי השעון כל כך הרבה
לחימה- שלפעמים אני שואלת בשביל מה. אחותי היא החיילת החרוצה
אך השמחה ביותר שנראתה, היא לא מתעייפת מהלחימה. היא נולדה
חיילת ועל כן זאת מהותה, אף על פי שנשמתי נעתקת כשהיא שואלת
אותי:" מתי גם אני אלך לצבא?" -"את לא צריכה" ,אני אומרת "את
כבר חיילת ,את אמיצה". אחותי לא מבינה, עוד מלחמה קטנה. כל יום
היא קוטפת עוד צל"ש ,כל יום הוא (כמעט) ניצחון של ממש.

לאחותי מאיה יש תסמונת דאון ,צלקות המלחמה הן עיניה המלוכסנות
,שיערה החלק וקטנות קומתה ,והקרבות הם בסך הכל נגיעות קלות
בנורמליזציה המובנת לכולנו מאליו אך יקרה היא מפז.

כמו אחותי יש עוד אלפי חיילים.  ילדי תסמונת דאון הם חיילים
אמיצים שנלחמים, צוחקים את מהות החיים ומתים תמיד בטרם עת.
חללים צעירים של מלחמה ללא שם, גיבורים קטנים גדולים.