השעה כבר כמעט 4 לפנות בוקר, ואת עודך ערה.
זה כבר ברור שהוא לא יבוא, הוא אף פעם לא בא.
אבל את תמשיכי לחכות לו לילה, לילה.
ושוב תסדרי מחדש את התמונות שלכם באלבום,
ושוב תחממי מים בקומקום,
ושוב תחזרי על אותם משפטים שתאמרי לו כשיגיע.
אם יגיע.

וברגע שתשמעי מכונית חורקת בחוץ,
את שוב תמרחי ליפסטיק בזריזות.
אבל זה לא הוא, זה יוסי השכן שחזר מנסיעה,
ושוב את שוכחת.
אבל את תמימה, כי את ממשיכה להאמין לו שיבוא.
לו רק ידע כמה בכית וסבלת בגללו ועודך.
לו רק היה מרגיש את אותן רגשות, היה מבין.
אבל הוא לא אוהב, ואת מסרבת להאמין לכך.
אולי טוב לך להיות תמימה, לחיות בתקווה שיחזור.
אולי היום אולי מחר אולי בעוד כמה שנים.
אבל את יודעת שיחזור, כי הוא הבטיח, הוא הבטיח לך.
ולא רק לך.
לו ידע כמה פעמים בפרידה האחרונה הסתובבת לראותו,
ואולי כי דאגת, או כי אהבת לראות אותו.
או שרצית לבדוק שהוא בסדר.

או כי פשוט אולי פחדת, פחדת שזו תהיה הפעם האחרונה שתראי אותו.

השעה כבר כמעט 5 לפנות בוקר, ואת עודך ערה.
זה כבר ברור שהוא לא יבוא, הוא אף פעם לא בא.
אבל את תמשיכי לחכות לו לילה, לילה.
ושוב תסדרי מחדש את התמונות שלכם באלבום,
ושוב תחממי מים בקומקום,
ושוב תחזרי על אותם משפטים שתאמרי לו כשיגיע.
אם יגיע.