היא חושבת   ברצינות תהומית כזאת כמו של גדולים. אני מחליט
לעזור לה לצאת מתוך המחשבות האלו, ושם איזה דיסק של ג'אז.
חיוך מתנשא, אני מכיר אותך. אני יודע בדיוק מה את חושבת. מנסה
לעבוד עלינו בפרצוף החמוד שלך. עליי זה כבר לא יעבוד, כל הזמן
מנסה לברוח, אף פעם לא יודעת לאן. מטומטמת. יש לך רק את
עכשיו. כאן ועכשיו. מספיק לדחות החלטות; אם את רוצה אז לכי
ותקחי.
יושבת לך בתוך החדר הקטן הזה שלך עם החלון הקטן והווילון הקטן
והכיסא הקטן, לא מספיק? את לא מתעייפת כבר?
תצאי מהבית, תאכלי משהו, מתי בכלל אכלת משהו בזמן האחרון?
מסתובבת מסריחה מהפה כמו ילדה אנורקטית בת 15.
תעשי משהו עם עצמך.
אם אתה לא זוכר אז שכחתי אצלך את החיים שלי, כן, כן, בארון
במדף השמאלי ליד השרוואל הסגול שקנית בהודו. אז הם שם ואם לא
אכפת לך להחזיר לי אותם, כי אני כבר לא יכולה יותר.
זה רק בגללך שאני ככה יושבת לי בחדר הזה ולא יוצאת. כמה אפשר
לסבול?
ואתה יושב לך עם פרצוף תחת ומקשיב.
אולי תקום כבר, קום תחבק אותי. תעביר עליי את היד שלך. שאני
ארגיש קצת נחשקת. שאני ארגיש דברים טובים. שאני ארצה להישאר
כאן איתך, אל תבטיח לי סתם, תקיים.
אני מחליף דיסק במערכת, אני לובש את החולצה, נהיה קריר.
אני לוקחת סיגריה ומדליקה.
אני מכין ראש.
אני מדליקה טלוויזיה ומגבירה את הווליום.
אני שם גרביים.
אני מקשיבה לחדשות.
אני מכבה את המערכת ומסתכל בפלאפון.
אני נושמת.
אני נושף.
אני