מה הטעם?
למה להתאמץ?
לא גיליתי, מה היה לפני?
לא הבנתי, מה יהיה אחרי?
אם מה שאני מקווה נחשב,
אפשר, אושר - עכשיו!

מבלי לפתור את כל השאלות הקיומיות,
ליקוק של כלב,
חיבוק של האישה,
הנה הוא האושר.
האם האושר חבוי בהכחשה?
אולי האושר טמון בהשלמה?

האם הטעם לחיים,
או לפחות הסיבה למאמץ,
הם מכוח האנרציה ששוטפת
מכוח ההבניה החברתית ששוצפת
ואולי האושר נובע מאמונה באל אחד

מאחר והמשחק נתון, לבינתיים,
ומאחר ודומה שיש כללים,
גם אם אותם לא הבנתי,
או לפחות ישנן מסגרות,
גם אם להן לא הסכמתי,
אז בזמן שאני חוקר:
"מה הטעם?
למה להתאמץ?"
או חי בהכחשה,
או חי בהשלמה,
אולי האושר טמון בהתייחסות אלי כ"האחד"
גם אם איני יחיד, הריני מיוחד.

"הללויה!" - רציתי לסיים,
"אז מה? איזה שמאלץ!" -
בקול שני עניתי לי.
"אני בטוח שאמרתי פה משהו שהוא אמת.
צריך להקשיב".
רציתי לסיים עם טעם של עוד.
"כמו מה?" הקשיתי עלי בקולי השני.
ושוב בשתי קולות -
גם אם לא פתרתי
אפילו את השיר הזה
אני חי עם זה בהכחשה
או חי עם זה בהשלמה
אפשר, אושר - עכשיו!