אף פעם לא חשבתי שאני יכול להזיע ככה ועוד להישאר בחיים.
ידעתי שאני בקושי רואה בין נהרות הזיעה שהתערבבו בשכבות האבק
ובצבעי ההסוואה. מוזר, החום הנורא היה הדבר שהכי הטריד אותי
בסמטאות ההרוסות של בינת ג'בל. הסתכלתי קדימה בדריכות, שוב
ענן של סולר שרוף גרם לי להתעטש כשהנגמ"ש זרק אותנו בפראות
קדימה. יורם אמר לי אתמול שבטח היו קוראים למקום הזה "בת
ההרים", תרגום מדויק לעברית של השם המפחיד הזה, לו רק המקום
המקולל היה נכבש ב1948- והופך לעוד כפר צימרים שליו, נקי
ממחבלים.
אבל עכשיו המקום הזה היה רחוק מלהיות נקי. צריך להתרכז. לא
להיכנע לעייפות אפילו לשנייה. סרקתי שוב במבטי את הסמטאות.
בלי לחשוב, עצרתי לכמה רגעים. הייתה פה קסבה די יפה, חשבתי,
לו רק יכולתי לטייל כאן עם רינה במקום לשחק בחיילים.
אני לא יודע כיצד הפכתי בדיוק מלוחם לטייל. במבט ראשון זה
בעצם כמעט אותו דבר. כתרמילאי תפרן אחרי שחרור אתה מגיע להודו
ומתחיל לסרוק אותה כאילו מדובר בלוחמה בשטח בנוי. המשימה
למעשה די ברורה. בתוך מבוך אין סופי של בתים עקומים וסמטאות
ביוב מצחינות צריך להגיע למיטה נוחה, ארוחה סבירה ותיירת
אירופאית תוך הוצאת מינימום כסף. להבדיל מבלבנון, בהודו היה
לנו מודיעין שטח מדויק. חבר'ה מהמסייעת, ממחזור מאי, שטיילו
כאן כמה חודשים לפנינו. בתור ישראלים טובים הם דאגו לרשום את
שמם בכל בלוג ובכל פורום אפשרי ולספר לכולם בעברית תקנית מה
דעתם על כל באבא. כוח ההרתעה הישראלי לא נשרט כהוא זה בכל
בירות המטיילים בתת היבשת. כל מקומי יודע שאם הוא יעלה את
המחיר אפילו ברופי הוא יאבד בתוך שניות את כל הקהל הקדוש
שמתקבץ לארוחות חינם בבית חב"ד.
הדחפור הענק של ההנדסה הקרבית ניסה לחפש דרך כדי לעקוף את
המעיין ולמצוא ציר שאולי לא יהיה ממולכד. אנחנו שוב ישבנו
וחיכינו.
נראה לי שרביצה במקורות המים גרמו אצלי לאט לאט את השינוי.
הייתי יושב שם בשעות החמות, מעשן להנאתי עשב מקומי עם
הוותיקים ומדבר שטויות. אחרי הרבה שעות כאלה כבר לא היה אכפת
לי איך אני אחזור לכפר. הייתי בוחר לי כל יום סמטה אחרת.
לפעמים מתוך סקרנות ולפעמים בגלל שהייתי מסטול מדי כדי למצוא
את הדרך. כמעט בלי להרגיש הייתי נשאר כדי לאכול במסעדות
המקומיות שבסביבה, מוותר בהדרגה על שדות הציד הנצחיים במסעדות
התרמילאים. לפעמים הייתי עוקב אחרי קול נשי דק שעולה מתוך
מקדשי שיווה ועוצר למנוחה ארוכה לצידם של עצי הפיקוס. בסוף
מצאתי את עצמי בוחר מלונות שקטים יותר הרחק מזרם הישראלים.
לקח לי זמן לגלות שרק כשאני מטייל לגמרי לבד בלי שום מטרה אני
בעצם נהנה.
הנגמ"ש שוב שעט קדימה, פקודות טרטרו בקשר. לא הבנתי כלום.
למעשה הרגשתי שאני פשוט כבר לא מסוגל להקשיב.
זה נראה לי כל כך רחוק, אפילו שבעצם זה היה לפני פחות מ48-
שעות. רק כשעברתי דרכה לכמה שעות בדרך למילואים רינה הסכימה
למעשה להיות שלי. רקדנו אצלה בסלון, ריקוד מתון ואיטי לצלילי
מוזיקת ג'אז שקטה. הולכתי את ידי לאורך גבה והיא נצמדה אליי
והשעינה מדי פעם את ראשה בשקע שבין החזה שלי לסנטר. היא עצמה
את עיניה ונתנה לשנינו להיסחף עם המוזיקה. תנועה הוליכה
לתנועה, מצאנו את עצמנו ב4- בבוקר על הספה אצלה בסלון,
מתלטפים ארוכות. ידעתי שהיא מוכנה, אבל שלי כבר לא עמד, לא
הייתי מסוגל.
במצב כזה הייתי רגיל לברוח. אבל הפעם ידעתי שאין לי לאן. לא
יכולתי הרי להגיע לבסיס שעות לפני הזמן. כדי להעביר את הזמן
נישקתי אותה בכל מקום בגופה, העברתי את ידי בשערה. ניסיתי
שיקרה נס אבל במפתיע לא נבהלתי כשהוא לא קרה. הרגשתי קרוב
אליה כמו שלא הרגשתי עם אף אחת מעולם. החזקתי אותה קרוב אליי
והתבוננתי בה ארוכות.
"לא תכבוש אותי חייל שלי?" היא חייכה אליי ארוכות.
"לא הלילה", אמרתי לה. "אני אוהב אותך, רינה שלי, אבל הלילה
הזה אני הופך מכובש לתייר."