אין בכוונתי לחשוף פרטים חדשים, להמציא את הגלגל או לנבא נבואת
זעם כזו או אחרת. הרגשתי דחף עז להביע את אשר מתחולל במוחי
ובליבי הקודחים ללא הרף.
השתחררתי מצה"ל ביולי 2000. הייתה זו תקופה של שקט יחסי, תקופה
של פריחה ושל שגשוג כלכלי, חברתי ותרבותי. אנשים הלכו ברחוב
בראש מורם, עם אופטימיות זהירה להמשך עתיד דומה.
שלושה חודשים לאחר מכן פרצה האינתיפאדה השנייה ושוב אותן מראות
של אי יציבות, של הרג ופציעה, זוועות הפיגועים והשאלה שנותרה
ללא מענה : "עד מתי נחייה על חרבנו?"
חבר טוב הציג בפני לפני כמה שנים את תיאוריית ההתפוררות שלו
שהחלה להוכיח עצמה הלכה למעשה. נראה לי שבתקופה הזו איבדתי את
התמימות, את הנאיביות, את האמונה שניתן לחיות כאן כמו בני אדם
נורמאליים.
ביוני 2002 בעקבות ריבוי הפיגועים גוייסתי בצו 8 ל-33 ימים
במהלכם שירתתי בקלקילייה. הייתה זו בעיני עוד תעסוקה מבצעית
שלא הייתה שונה בהרבה ממה שעשיתי עד כה במילואים או כחייל
סדיר.
כששבתי למקום העבודה בו עבדתי, פנתה אליי המנהלת ובטון חצי
רציני וחצי ציני אמרה לי: "זהו, הסתיימה החופשה שלך ! קדימה
לעבודה, יש לך פער גדול להשלים". מקרה שכזה רק הדגיש את הניכור
ואת הזרות שאני תמיד חש כשאני שב מתעסוקה מבצעית בשטחים. אותם
אנשים מנותקים שחיים בבועה (המושג הפך לכה פופולרי אך כה
נכון!) לעולם לא יבינו או ישכילו לגלות סימפטיה אמיתית והבנה
למה שעובר מילואימניק, ואני מדבר על משהו עמוק יותר, מעבר
למחאות ולתנועות השונות שצצות כפטריות אחרי הגשם.
התקווה שלי היא שהתפיסה, שהקונספט של אזרחי ישראל ישתנה, וזאת
רק ע"י חינוך בספירה הפרטית, המשפחתית וכמובן אחריות לא מעטה
מוטלת על מערכת החינוך. כשתנאים אלה יתחילו להתקיים, נוכל
להתחיל לדבר על הכרה אמיתית, על הבנה, על סולידאריות אמיתית
ולא התמיכה התלויה בדבר של אותן חברות גדולות שמנסות לגזור
קופון על חשבון מלחמה או עימות כזה או אחר.
המשך יבוא...