הייתי רוצה להסביר לך במילים כתובות, מה בדיוק עובר עליי.
במילים כואבות, כי לא נותרו לי דמעות כמו שלא נותר בי קול.
הצלילים שבוקעים מהגרון שלי, צורמים לי, הם באים בגל רטוב.
געגוע ישן. געגוע חדש. לב שבור.
אתה מכיר אותי. אתה. ואתה. ואתה.
הייתי לך לספר פתוח, כמו לכולם. זה היתרון הגדול שלי ונקודת
התורפה הנוראה.
'מחר אני אהיה כה רחוקה, אל תחפשו אותי, מי שיידע למחול,
ימחל לי על אהבתי, הזמן ישקיט הכל, אני הולכת לדרכי. זה שאהב
אותי ישוב לשדותיכם...' אני תוהה אם מישהו טרח לאהוב אותי אי
פעם.
משחקת בשלדים, צובעת לכולם את הפנים בצבעי מלחמה.
יש נשיקות שאני לא מצליחה לזכור, מעולם לא שכחתי איך זה מרגיש
בתוך החיבוק שלך.
'אני רוצה לפקוח את עיניי, לצמוח לאטי, הרביתי לחלום,
החלומות טרפו אותי, רציתי לנחם, אבל מרדה בי תשוקתי...'
הנחמה, יש לה טעם חמוץ-מתוק, יש לך חיוך לבן ועיניים מתגרות.
היא לא שם בבוקר אחרי.
ניקיתי מעליי כל זכר לריח שלך, לחיוך שלך, למגע שלך.
אני יודעת שאתה הטיפש מבינינו. אתה. ואתה. ואתה.
ואני יודעת שהוצאת אותי יותר טיפשה מכולן.
הפרנויות שלי, נחות בצד, כשנשקת, באמון מלא ובתמימות שלא מרפה
בי...
קניתי כל נשימה. היינו שקר. איתך. ואיתו. ואיתך.
כשאני בוחרת להאמין שמשהו אמיתי, החלום הקטן כובש כל חלק
במציאות הלא ברורה שלי.
מזמן אני חיה תעתוע. מזמן למדתי לנשום בלי.
אני מתגעגעת אליך
כי רציתי קצת יותר מדי.
אני מתגעגעת אליך.
השם שלך מוצפן במספרים שאני אפילו לא זוכרת
עדיין משהו מתכווץ לי בבטן, בכל פעם שיש צלצול פלאפון
אני מתגעגעת אליך.
כמה נמוך עוד אתדרדר בירידה התלולה הזו?
מזמן הכחדת ממני את האמונה בתשוקה או אהבה.
אתה. ואתה. ואתה.
אני
מתגעגעת
אליך.
זהו בעצם.
24.8.06 - מזמן לא על אף אחד ספציפי. |