"ערב נעים".
"ערב נעים ביותר"
עמדנו מול החלון והסתכלנו על הירח של הארבע-עשרה ביוני של שנת
2003. עשר שנים קודם לכן, לא הכרתי אותו. הוא הסתכל עלי עם מבט
שאמר "מה קורה לך?".
"אתה זוכר איך זה היה ליפני שניפגשנו?"
"אתה היתה מאד בודד, זה בטוח"
"ולמה אתה אומר זאת?"
"כי בשבילי זה היה כמו ליהיות מת" הוא חייך אלי "אז בטח גם אתה
הרגשת בודד"
"האמת היא שאתה צודק..." הירח היה מלא, או לפחות כך היה ניראה
לי.

בארבע-עשרה ביוני של שנת 1993 עמדתי בידיוק באותו מקום, כותב
מכתב לאחותי שבאותם שנים גרה בפריס. הדירה היתה ריקה לגמרי.
חוץ מהספה החדשה, שום דבר לא הישתנה בדירה מאז שמתו ההורים שלי
בשנת 1983. בצירוף מיקרים מטורף, גם בארבע-עשרה ביוני.
מישהו דפק בדלת, ואני כמובן עניתי. מולי עמד בחור צעיר, בן 20
בערך, שרירי וגדול כמו מקרר בעל שתי דלתות ומקפיא. הוא חייך.
אני חייכתי.
"אדון ישראל?"
"לשרותך."
"באתי לפנות אותך מהביית"
הספקתי לחייך
"עברו כבר עשר שנים ללא לשלם את שכר הדירה"
"אבל אתה לא יכול להעיף אותי ככה מהדירה, אתה צריך צו..."
יש לי"
"אישור משופט..."
יש לי"
"מכתב תלונה לעירייה?"
"לא יעזור"
"אישור מרופא?"
"מממ... יכול ליהיות ש..." היה לא פרצוף של ילד שמנסה להבין את
תורת הרלטיוויות.
"יכול ליהיות שמה?" התיקווה מילאה אותי.
"לא. זה לא יעזור. אני מצטער, אתה חייב לעזוב עכשיו."
"אבל אני נולדתי פה! אתה לא יכול להוציא אותי רק עם מילים!"
לצערי הרב הוא הרים אותי מהחולצה עם יד אחת, ועם השניה מהמכנס
וזרק אותי מחוץ לדירת הקרקע שלי, וסגר מאחוריו את הדלת.
נישארתי שוכב על הרצפה, המום.
החיים אף פעם לא היו טובים במיוחד איתי, אבל להעיף מישהו מהבית
שלו באמצע הלילה, זה כבר שיא.
יצאתי מהביניין והיסתכלתי על הירח, לשמאלו ישב החתול שלי על
עדן החלון הפתוח של המטבח שלי.
יכול ליהיות שזה היה בגלל החום או המכה שחתפתי כשנחתתי על
הרצפה, או אפילו בגלל שזה היה הארבע-עשרה ביוני. למרות שעכשיו
שאני חושב על זה, זה בטח היה בגלל המכתב שלא הספקתי לגמור.
ניכנסתי דרך החלון בשקט רב, ונעמדתי בתוך המטבח הקטן, מלא
בסירים ישנים, תנור עתיק והירושה הכי גדולה שלי : סט סכינים
איטלקיים משובחים.
אני אף פעם לא חשבתי שאני מסוגל לעשות משהו כזה, את השרות שלי
עשיתי בחייל ההנדסה, אבל בכל זאת, הסכין והיד הישתלבו כל כך
יפה, שברגע שאחזתי בו, הרגשתי שהעתיד שלי כבר נחתם.
זזתי במהירות מוזרה ובשקט בפחיד, והיתגנתי אל תוך הסלון הקטן
איפה שעמד הצעיר קורא את המכתב שלא סיימתי. הכל קרה כל מהר,
התקדמתי, הנפתי את הסכין ונתתי לו ליפול לכיוון העורף של הנער.
"אדון ישראל?" הוא היסתובב והיסתכל עלי. הסכין פיספס, נחלץ
מידי, טס אל הקיר, ניטר בו ונחת בין רגלי שלי לרגלו של הנער.
"לא נורא, זה קרה לי הרבה פעמים"
"אבל , אבל.... ניסיתי להרוג אותך..."
"אל תידאג זה יהיה קשה מאד בישביל מישהו כמוך"
"מי אתה חושב שאתה?!" זעמתי עליו.
"תגיד ההורים שלך לא נפטרו היום?"
"כן"
"ואחותך גרה בפריס, נכון?"
"כן"
"יש אישור מרופא?"
"האמת שלא..."
"רע מאד" הוא חייך. אני חייכתי.
"קשה להיות מישהו , כשאתה חיי לבד"
"... היום הארבע עשרה, לא?
"כן"
"ירח מלא"
התקדמנו אל החלון והיסתכלנו אל הירח המלא שעמד מולנו עם אותו
פרוצוף רציני ואבוד.

אני עומד מול אותו חלון היום ומביט לידי, הייתי רוצה שיהיה שם
מישהו כי קשה ליהיות אדם כשאתה יחיד. כאב הראש, אז אני סוגר את
המעטפה.