אתה מנגן לי,
ואני שומעת.
אתה מנגן לי אהבה,
ואני מקשיבה.
ידיך העדינות מעל הקלידים מרחפות.
אני מקשיבה לך,
מקשיבה ואז חושבת,
על הדמיון שיש בינינו לפסנתר שעומד גאה בסלון.
קלידים לבנים ושחורים,
כמו אהבתנו,
קלידים שמפיקים צלילים רכים.
גבוהים ונמוכים,
אך כולם דומים.
כולם גאים ומושלמים,
כמו שאמרו שאנחנו.
אך מאז אותו יום נורא,
הפסנתר עומד דומם ומחכה,
כמוני,
למי שינגן,
אך הוא אינו יודע מה שאני לא רוצה להאמין בו,
אתה אינך,
ומאז אני לא שומעת יותר מוזיקה,
כי רק ידיך הצליחו לנגן על קלידי נשמתי. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.