ביער,
בחושך,
ביום אפל,
כזה שלא בו תרצה
לטייל,
מתחת לעץ גדול,
ישנו יצור.
חיה, מעוותת מהזמן,
מהכאב.
החיה עתיקה מהים,
היא נוצרה עם העולם,
וקרוב לוודאי שהיא תמות
אתו.
חיה בצללים,
משחרת לטרף,
מחכה.
יש לה את כל הזמן
שבעולם,
הרי היא כבר חיכתה
מאז בריאתו,
אז מהי עוד שנה?
מהי עוד מאה?
עוד עידן?
הזמן שלה זורם אחרת,
היא מעבירה אותה בין
אצבעותיה,
טועמת,
מרגישה,
מלטפת,
אוהבת.
הזמן הוא שלה.
היא מחכה בצללים,
בשקט,
לקורבן הנכון,
מפתה,
אוהבת אותו,
עד שהוא נכנע לה,
אז בפתאומיות,
תוקפת.
אין לקורבנה זמן
לברוח,
ובטח ובטח שלא סיכוי
לשרוד.
החיה האורבת בצללים היא
טורף.
הטורף העליון,
שמחכה לטרף
הנכון. |