הוא הביט בדפים שבידיו, באותיות העגולות והעדינות שמילאו
שורות ארוכות של כתב יד מסודר ומאורגן. המעטפה שהכילה קודם את
הדפים נשמטה אל הרצפה.
הוא התיישב בכורסה בפינת החדר, משאיר את המעטפה זרוקה על
השטיח, כתם בהיר בשטיח כהה.
הוא לקח נשימה עמוקה והחל לקרוא.
31 באוקטובר, 18:30 בערך
המעבר בצ'ק אין היה פשוט סיוט. אלפי אנשים נדחסים לאולם
הטרמינל המיושן, כאילו כל המדינה החליטה לצאת לנופש בדיוק
באותו היום כמוני.
אחרי הבידוק הביטחוני נדרשתי לפתוח את המזוודה הקטנה ולצפות
במאבטח מחטט בערמות הבגדים, שהיו עד אז מקופלות ומסודרות ועתה
הפכו למעין ערבוביה של צבעים. למרות המזגן, שניסה בכל כוחו
לקרר את האולם, אגלי זיעה נטפו במורד גבי, בעודי פוסעת אל
עמדת הכרטוס. דיילת חייכנית לקחה את המזוודה, שאלה היכן
ברצוני לשבת - ליד החלון כמובן, הדבר היפה ביותר בעולם היה
לראות את האורות של העיר קטנים לאיטם בעוד המטוס ממריא ונוסק
מעלה.
לאחר שנפטרתי מהמטען, פניתי פנימה לתוך אזור הדיוטי פרי.
קניתי לך בושם חדש, אני מקווה שתאהב אותו, יש לו ניחוח מחוכם
ואריסטוקרטי-משהו, מזכיר לי אותך באותו ערב שבאת לאסוף אותי
בפעם הראשונה מהבית.
עכשיו אני יושבת ליד שולחן קטן, עם כוס לימונדה מקושטת בעלי
נענע, וכותבת. ככה נפגשנו, אתה זוכר? בבית הקפה הקטן ההוא, גם
אז בכוס שלי הייתה לימונדה, ואפי היה טחוב בערמת דפים, בעודי
כותבת כאילו אחזני השד. אני מחייכת לעצמי, כמה עברנו מאז.
כאילו שזה היה לפני יובלות ולא לפני קצת יותר משנתיים.
טוב, הנה כבר מתחילה העלייה למטוס, כדאי שאלך לשער שלי.
31 באוקטובר, השעה 20:45
אנחנו באוויר, ההמראה הייתה חלקה. אני אוהבת את ההרגשה שיש
בהמראות ובנחיתות, כאילו הלב שלי מחליק אל בהונות הרגליים ואז
קופץ חזרה למעלה. אני יושבת ליד החלון, הנוף המדהים של העננים
המכסים במהירות את אורות העיר המתרחקים משאיר אותי חסרת
נשימה.
לו ידעתי לצייר, הייתי מציירת אלפי תמונות של הרגע הזה, שבו
גלגלי המטוס מתנתקים מהקרקע, ומסלול ההמראה קטן, ורואים את
הכבישים המובילים לשדה התעופה, ואז כבר לא יכולים להבחין
בכבישים מבין בליל האורות מתחתינו.
אני מתרווחת בכיסא, מתענגת על המותרות של הנוחות במחלקת
עסקים. פעם לא יכולתי להרשות לעצמי יותר מאשר כרטיס אוטובוס
לקמפוס וחזרה, והנה תראה אותי היום - טסה במחלקת עסקים לחו"ל.
רק אתה חסר כאן בשביל שזה יהיה מושלם.
31 באוקטובר, השעון מראה 22:30 אבל אני כבר לא בטוחה באיזה
אזור זמן אנחנו...
כמעט כולם כבר ישנים, ושקט נעים שורר בחלל המטוס, רק אני לא
מצליחה להירדם. ההתרגשות לא מאפשרת לי להירדם. הו, הלוואי
שהיית לצידי, הייתי מרגישה כל כך הרבה יותר בטוחה. החששות
ממלאים אותי כשאני לא על המשמר - מה יקרה אם אף אחד לא יבוא?
מה יקרה אם כולם יחליטו שהם שונאים את הספר? ולמה אני תמיד
חושבת על הגרוע ביותר?
אפשר היה לחשוב שבספר השלישי אני אתרגש פחות, לא?
כנראה שלא. ככה זה, כשחושפים חלק מהנשמה, זה תמיד סיכון -
סיכון להיפגע, סיכון שלא יאהבו אותך.
אלא שאין לי מה לחשוש. כל מה שאני צריכה לחשוב עליו הוא החזרה
אליך, אל החיבוק החם שלך, כזה שמעניק לי תחושת ביטחון, שאין
שום דבר שבעולם שיכול לעצור אותי. אני זוכרת שאתה תמיד אומר
שאין דבר שלא אוכל לעשות אם רק אחליט כי אני רוצה לעשותו.
בזכות המשפט הזה, יותר מהכל, אני חושבת, יצא הספר הראשון שלי.
הדיילת שוב ביקשה ממני לסגור את התריס של החלון. אף פעם לא
הבנתי מדוע הם מתעקשים על זה, מעניין מדוע זה משנה.
טוב, אהוב לבי, אני אנסה לתפוס תנומה, עכשיו אני מתחילה כבר
להרגיש את העיניים שלי נעצמות.
לילה טוב לך, שם במרחק של אלפי קילומטרים ממני, וחלומות פז.
1 בנובמבר, מוקדם בבוקר
ריחות ארוחת הבוקר של שכני למושב העירו אותי, אומלט עם פטריות
עם ריח משגע שיכול להעיר אפילו מתים. אנחנו כבר מתקרבים לסוף
הטיסה, עוד כמה שעות ואז ננחת. אבל עד אז, אני מתרכזת בארוחת
הבוקר שלי.
הממ... מיץ התפוזים היה סביר, ואפילו הירקות שהוגשו לצד
האומלט היו טריים. לא רע בשביל אוכל של טיסות, הא?
לו היית ער עכשיו, היית לוגם עכשיו מכוח תה מהבילה, ומביט
בגשם - שבטח יורד כעת בחוץ. ואז היית חוזר למיטה, אל הפוך
החם, ואליי, ועושה איתי אהבה מתוקה של בוקר.
אני מרגישה את הסומק מטפס לי בלחיים. טוב שהבחור שיושב לידי
לא קורא מחשבות, ומנומס מספיק כדי לא לקרוא את מה שאני כותבת
לך.
פספסתי את הזריחה - עוד מראה ששווה לטוס רק בשביל לחזות בו -
ומבין מסך העננים שעוטף את המטוס עכשיו, לא רואים כמעט דבר.
אני חושבת להמשיך את כתב היד לטיוטה של הספר הבא.
קליידוסקופ הצבעים שמתחתיי - ירוק, תכלת וכחול - מזכיר לי את
עיניך המתבוננות לתוך עיניי. אני תמיד מרגישה כאילו אתה יכול
לראות את כל הפינות האפלות שבתוכי במבט יחיד. כל הדברים שאני
מסתירה אפילו מעצמי, אתה רואה במבטי. יש משהו שאני רוצה לספר
לך, אל תדאג, זה משהו טוב, אבל אני רוצה להביט בעיניך כשאספר
לך, למרות שבימים האחרונים היו רגעים שבהם חשבתי שאתה יודע,
לפעמים יש לי תחושה שאתה יכול לקרוא את מחשבותיי, לא שזה כל
כך קשה כשכל הרגשות שלי שקופים על פניי. אני מחייכת לעצמי,
מודה לאלוהים שהגיחה לחו"ל קצרה הפעם. בסוף השבוע הזה כבר
אזכה לחבק אותך בין זרועותיי, להתעטף בדאגתך ובאהבתך.



דמעות זלגו על לחייו כשהוא סיים לקרוא את המכתבים. הטיסה שלה
מעולם לא נחתה כמתוכנן. למכתבים שלה צורף דף הסבר רשמי
מהשלטונות, שבו נאמר כי המכתבים נמצאו בין חפציה ועתה
מועברים
אליו, כשאר בשרה היחיד.



הוא ידע מה היא רצתה לספר לו, והידיעה הזאת רק גרמה לו
להרגיש
רע יותר. הגורל לא יכול היה להיות אכזרי יותר, חשב בזעם, לא
רק שנקרעה ממנו אהובתו, היא גם נשאה את ילדם הראשון כשהמטוס
שעל סיפונו הייתה התרסק לרסיסים.



הוא ידע שינצור את מילותיה הכתובות לנצח, ידע שיקרא את
המכתבים האלה שוב ושוב, עד שיוכל לדקלם אותם בעל פה. ואז
ישוב
ויעיין בהם, רק כדי לוודא שלא שכח אף מילה.



הוא קם למזוג לעצמו וויסקי, ושב אל הכורסה.
הוא לגם מהמשקה. על השידה לצדו עמדה תמונתה, אשר צולמה רק
ימים אחדים לפני אותה טיסה ארורה, מנציחה אותה לעד בצעירותה
ורעננותה.
הוא הרים את הדפים והחל לקרוא בהם שוב...