הכל לאט. כאילו אדם שם לי את החיים בסלאו מושן ועכשיו הכל כל
כך לאט. סבלנות יש לי. מה שחסר לי זה קצת מהירות. אפילו כשאני
רץ זה נראה לאט כל כך.
"אז נדבר כבר..טוב...ביי...כן,..ביי. טוב, בייבי אני נורא
ממהרת. נדבר כבר. ביי" איפה המפתחות שלי? מה עשיתי איתם? למה
אני תמיד מאבדת אותם בזמן הכי לחוץ?! אני יאחר. זה מראה על
זילזול. אני יפסיד את התיק.. אה, הנה הם.
" אני אומר לך. ככה, החיים שלי נראים כל כך טובים. רגועים
כאלה. שלווים." אני אומר ונח. היא מסתכלת מחייכת לוקחת עוד
שאכטה מחייכת עוד יותר ואומרת לי "ככה אני אוהבת אותך"
החיים די מסריחים ככה. לחיות בביצה הזו זה לא משהו של חיים אתם
יודעים.. וזה לא שאני הקרפדה היחידה שמאמינה באמונה שלמה שתבוא
הנסיכה ותוציא אותנו מהביצה הזו. כבר מאות שנים שלא הגיעה אף
נסיכה. ולי למען האמת לא זכור שהטילו עליי כישוף.אני מאבד
תקווה.
אני חוזרת הבייתה ורואה את הבית מפורק לחלוטין. כאילו לא נשאר
שום דבר שלם חוץ ממנה. הכורסא שההורים של נחום קנו לנו לחתונה
הוחורבה כליל. גזרי עתונות. כסאות הפוכים איפלו המונה מתנדנדת
מאיימת לה ליפול עלינו כל רגע. מהפכה. היא חייבת לחזור לכלוב
שלה.
"אני מנגן והעולם כאילו מתנקה לו..אני מרגיש כאילו הכל מסביב
לבן. חלק.לח. אני אוהב את ההרגשה הזו"..."אני חושב שבלי
המוזיקה העולם היה הרבה פחות טוב ממה שהוא עכשיו. ואם אנשים
ישקיעו מספיק מאמץ והבנה בה. הוא יהיה הרבה יותר טוב ממה שיש
לנו עכשיו. סוג של אידיאל כזה. העולם יהיה מושלם עם המוזיקה"
אני שונא אותה. היא שמנה ומכוערת. ושקרנית. והיא פגעה בי ואני
מרגיש כל כך בודד. לבד.
אוהב, לא אוהב, אוהב, לא אוהב, אוהב, לא אוהב, אוהב, לא אוהב,
אוהב!!!! |