כל כך הרבה אנשים
שעשו לי כל כך הרבה
ולא עושים לי דבר יותר.
זה לא שיוויון נפש ריקני,
זו אינה שנאה או כעס,
ואף לא נוסטלגיה חמימה.
הם פשוט מאחור
מתאדים באופק
נעלמים בערפל.
והפרטים מטשטשים
השמות והפרצופים
והחוויות החלקיות באמיתותן
שחוויתי איתם.
ואני נשארת עם עצמי
מתבוננת פנימה...
לעיתים זה קשה ולעיתים נעים
וישנם זמנים מעורבי תחושות
ובכולם הזכרון היחיד שנשאר
מכל כך הרבה אנשים
הוא שפעם
הם היו אלה
שעשו לי כל כך הרבה,
ויחד עם הזכרון מתחוור לי
שהיום זו אני
בלי הציפויים מהשוקולד
שמטשטשים את טעם הוניל.