עופר בלתי מזוהה מרחף ברצף המרחב-זמן. היקום גדל עכשיו. יש
יותר זמן. יש הרבה יותר מרחב.
בקשר נאמר לו ללכת למצוא כוכבים נוספים. ממילא אי אפשר לגבות
את הספינה השנייה כשאתה לא זוכר איך לטוס לבד.
הוא משייט... מתרחק לאיטו מהספינה האחרת, אבל נזהר. הדלק עדיין
נמצא אצלה. הוא יוצא למצוא כוכבים... אולי חדשים, אולי כאלה
שאבדו בדרך. מתנהל באיטיות, מגשש דרכו, ולא כל כך תופס את
המקום העצום שסביבו. את האפשרויות. הוא היה צמוד מדי לספינה
השותפה, ובמשך יותר מדי זמן.

הוא אוהב למצוא כוכבים; תמיד אהב. הכוכבים הם מקור אנרגיה, כך
שהוא גם רוצה וגם צריך אותם. בזמן החיפוש מבזיקות במוחו שאלות:
האם יזהה את הכוכבים הדרושים לו? האם יצליח להפיק את הנחוץ לו
מן האינטראקציה עם הכוכבים? מתי יהיה הזמן לחזור אל הספינה
הנוספת, והאם בכלל יגיע זמן שכזה?
הזמן. הזמן החל להתפורר תחתיו, והמחשבות היו רק ריצודים שאי
אפשר לעצרם ולמקדם. שעות וימים עוברים כך, ורק ההווה נשאר
קבוע, לא מושפע מחוסר המשמעת של תפיסת הזמן.
הכל יחסי. את זה הוא יודע. אז מה המשמעות של ההווה אם אתה כבר
לא תופס עבר ועתיד?
יש בעיות בקשר, וזה שרף את המגעים בכל הספינה שלו. בגלל זה יש
בעיה בזמן? לא, זה לא רק זה. הוא נזכר. השעון היה רק בספינה
ההיא. לה יש דלק, ולכן לה יש שעון שאומר מתי הדלק ייגמר. הוא
רק קיבל ממנה דלק כל כמה זמן, אבל היה צריך להישאר קרוב כדי
לדעת אם הוא צריך עוד. לו עצמו לא הייתה דרך למדוד. לא, הוא
חשב, זה לא נכון. היו לו מכשירי מדידה טמונים היכן שהוא
בספינה, כאלה מהסוג שלומד עם הזמן לצבור אבק במיומנות רבה, הוא
פשוט לא עשה אתם כלום. הזניח אותם. את עצמו.
אבל הפעם הוא החליט להתרחק. הוא צריך להסתדר גם בעצמו, כמו
פעם, בעבר הרחוק, שאותו הוא כבר לא תופס.

הוא טס על אדים אחרונים, בתקווה למצוא כוכב קרוב.

לא מצליח לחשוב על העתיד, הוא הבין. לפחות לא מעבר לגבול מאוד
קרוב. אבל טוב לו. אולי מעצם העובדה הזו. הוא יודע רק מה הוא
צריך לעשות עכשיו. למצוא אותם. בשבילו. זה הדבר היחידי שחשוב.
אחרת לא יהיה הווה. אם לא הייתה לו התקווה להווה, לא היה לו
כלום.

לבסוף יימצא כוכבים נכונים. הוא יודע. אך בדרכו אינו יודע במה
ייתקל ועד כמה יהיה קשה התהליך. כאשר יחזור לספינה השנייה עם
מקורות אנרגיה חדשים, לא יהיה חייב לחיות רק על הדלק שלה.
עד אז, מי יודע מה טומן בחובו ההווה.