עורך דין ישראל רביץ, בן חמישים ושבע, ושותפו עודד רון, בן
ארבעים ותשע, נראו כמו אחים למרות שלא היה להם כל קשר משפחתי.
הוריו של ישראל היו ניצולי שואה (אביו מפולין ואמו מגרמניה)
אשר נפגשו בארץ והתחתנו. ועודד רון היה הבן הבכור במשפחה
יהודית עשירה מיוון. השניים היו חברים ותיקים. לאחר סיום
הלימודים עודד רון התמחה במשרדו של הפרקליט הידוע חיים
נמירוביץ', שם עבד גם ישראל רביץ כעורך דין שכיר. לאחר פטירתו
של נמירוביץ' החליטו השניים להקים משרד עורכי דין משלהם.
בחשבון הבנק של ישראל היה כסף שחסך במיוחד למטרה הזאת. ועודד
קיבל מהוריו סכום נכבד לפתיחת המשרד. הם צירפו את הכסף ומאז
עבדו יחד עשרים וחמש שנה. כיום המשרד שגשג מאוד. "רביץ את
רון" עסקו בתחומי משפט שונים, אצלם עבדו שניים-שלושה עורכי
דין בכל תחום. שכר טרחתם היה גבוה, אך השירות היה שווה את
הכסף הזה. ישראל רביץ ועודד רון קיבלו בברכה את כל הפונה
אליהם, אך אדם אחד בהחלט זכה ליחס מיוחד. היה זה הדוקטור
למתמטיקה יובל נמיר, בנו הצעיר של חיים נמירוביץ'.
המשרד היה שומם. כל עורכי הדין השכירים כבר סיימו את עבודתם
להיום והלכו לבתיהם. אבל ישראל רביץ עדיין ישב בחדרו והכין
סיכום למשפט פלילי שאמור להתקיים בעוד יומיים. התיק היה קשה
למדי וישראל שקע בתוכו כל-כולו, מחפש את המילים הנכונות ואת
המשפטים הנוקבים. לכן די נבהל כאשר שמע טריקת דלת הכניסה
וכעבור שניות ספורות ראה את יובל נמיר מופיע בפתח.
"אני מפריע?" אמר יובל בחיוך נבוך.
"אף פעם לא!" ישראל קם לקראתו. גבוה, חסון, בעל תלתלים
כסופים. בחיוך רחב הושיט את ידו לאיש הנכנס. "מה שלומך,
יובלי, ומה הביא אותך לכאן?"
"הפעם ייעוץ", השיב לו יובל והשניים התיישבו, כל אחד על
כיסאו. "נקלעתי לבלגן אמיתי."
"ספר", ישראל הרצין והנהן בתנועה קצרה, "אני מקשיב."
"ענבל מאשימה אותי", פתח יובל, "במעשה הכי מופרך עלי אדמות.
היא טוענת שאני זה שמרביץ לה מכות רצח מדי פעם. שמע, אני
מתרגז לפעמים כמו כל בן-אדם נורמלי, אבל זה לא אומר שאני נוהג
באלימות!!! אתה מכיר אותי עשרות שנים, ישראל! אלף פעם ביקרת
אצלנו בבית! ראית אותי מרביץ למישהו? אבא או אימא סיפרו לך
דברים כאלה עליי? הילדים שלי נראים לך כמו ילדים של אב מכה?
שלא לדבר על להרים יד על אישה - זה דבר הכי גועלי בעיניי! לא
עשיתי את זה אף פעם, אתה חייב להאמין לי, ישראל!!!"
"אני מאמין!" השיב לו רביץ בטון החלטי, "ואף רואה שאתה מדבר
בכנות. לכן אני מציע שתירגע ותספר לי הכול מההתחלה. חשוב רגע
והיזכר: האם ישנו סכסוך כלשהו בינך לבין ענבל? איזו סיבה
יכולה להיות לה לכעוס עליך עד כדי כך שתמציא עליך שקרים
ותסגיר אותך למשטרה? הרי זה מה שקרה, ואתה בא אליי היישר
ממעצר. נכון?"
לא נותר ליובל אלא להנהן לאות הסכמה.
"רוצה קפה?" שאל ישראל, "אני אכין לנו, נשתה ביחד. ואתה
בינתיים תתארגן עם המחשבות, תרגיע את הרוחות הסוערות בלבך ואז
תגלה לעבדך הנאמן את סודותיה האפלים של משפחת נמיר." במילים
אלה חייך ישראל ויצא אל המטבח הקטן הנמצא בסמוך לחדר הישיבות
של המשרד.
יובל נותר לשבת במקומו. דיבורו הצוחק של ישראל, אווירת חדרו
המפואר, ספרי החוק והמשפט אשר מילאו את מדפי ארון העץ מקיר
לקיר נתנו לו תחושת ביטחון מסוימת. אפילו דיכאון ופחד אשר
אחזו בו במשך שישה ימי מעצר נמחקו למחצה ולא הטרידו אותו
כל-כך. וכאשר ישראל שב חזרה אל החדר ובידיו מגש עמוס בשני
ספלי קפה ובצלחת עוגיות, יובל בהחלט היה מוכן להמשיך את השיחה
עם פרקליטו בנימה רגועה הרבה יותר.