9.6.06

דווקא ביום שהחלטתי שאני מתחילה בחיים חדשים הוא שלח לי הודעה.
הוא כתב לי שהוא רוצה לדבר איתי על משהו. נורא התפלאתי לקבל
ממנו הודעה. לא דיברנו כל-כך הרבה זמן, אז מה נשתנה הלילה הזה
שהוא רוצה לדבר איתי? לקחתי לעצמי כמה דקות - לעכל, לחשוב,
לתהות, להתעסק בשאלה של האם זה סימן מהגורל וכמובן כדי למשוך
קצת את הזמן. "אוקיי" עניתי, לא מסגירה ולו חצי כנף של אלפי
הפרפרים שחגגו אצלי בגוף.
מעניין על מה הוא רוצה לדבר איתי, תהיתי לעצמי, עבר כל-כך הרבה
זמן והוא היה כל-כך נחוש בדעתו להמשיך הלאה, אז למה הוא חוזר
עכשיו אחורה? אולי גם הוא ממשיך הלאה כמוני... ממשיכה, אבל עם
המחשבה תמיד עליו?
ביקשתי כמה שעות כדי להכין את עצמי מראש ולחשוב על מה אני אעשה
אם אני אקלע לסיטואציה כזו או אחרת. הסתובבתי בבית כמו הסביבון
של אחותי הקטנה בחנוכה, סופרת את השעות עד שאני שוב אראה אותו,
מתעסקת יותר במחשבה עליו ועל הפנים היפות האלה שכל-כך ניסיתי
להדחיק מאשר במחשבות על השיחה שעומדת לפניי ובהתמודדות עם כל
המצב הלא צפוי הזה.
חצי שעה לפגישה... השעון משמיע צלצול... 15:30... לוקחת נשימה
עמוקה, מלבישה על עצמי את התיק הקבוע שלי, מסתכלת במראה, מסדרת
שערה שיצאה לי מהקוקו... אולי הוא שכח איך אני נראית? אני
צריכה להיות יפה מתמיד בשבילו?... 15:40... מבט אחרון בראי...
העיקר שאני אוהבת את איך שאני נראית... פותחת את הדלת...
יוצאת... מזמינה את המעלית... זהו, אני למטה. 15:45... אני
מתחילה ללכת למקום הפגישה שלנו... כמה המקום הזה מכיל בתוכו -
ריבים, פרידות, השלמות, חזרות, נראה לי שהוא מכל העולם מכיר את
מערכת היחסים שלנו על כל צדדיה. 15:50... עוד 5 דקות עד
למקום... 10 דקות עד לפגישה... מדליקה סיגריית עיכול, פחד,
תקווה... סיגריית רגשות... 15:57... אני מתחילה ללכת לכיוון
המקום שקבענו... אני רואה אותו מרחוק, הוא כל-כך יפה ואני
כל-כך רוצה לברוח... זהו, נשימה אחרונה, כח, כח, הרבה כח.
פווו... "היי" - מחייכת אליו.
הוא בא עם הגיטרה שלו. הוא התחיל לנגן לי את השירים העצובים
שאני כל-כך אוהבת שהוא מנגן. זה גורם לי כמו לרחף בשמיים,
המנגינה הענוגה שלו חודרת אל תוך מחזור הדם שלי וגורמת לנפש
שלי להתנתק ממני ולרחף בעולמות שעיניים של נפש חיה מעולם לא
טיילו בהם. "התגעגעתי לראות את המבט המזוגג הזה שלך" הוא אומר
לי בין אקורד לאקורד, מאחד בשנייה את הנפש שלי עם הגוף שלי
שלפני שנייה הייתה יותר חופשייה מציפור. ירדה לי דמעה קטנה
מהעין... איך הוא יכול לעשות לי את זה? לבוא לפה, לנגן לי את
המנגינות היפות שלו, להתחיל להגיד לי את המשפטים האלה שכל
התקופה האחרונה שהייתה בלעדיו כל-כך ייחלתי לשמוע , איך הוא
יכול לעשות לי את זה כשהוא יודע שכבר פעם הייתי בסיטואציה
כל-כך דומה עם אחר ועכשיו הוא בא וכמו מנפנף לי את זה בפנים?
לא... לא עוד! לא אהיה עוד בחורה של מילים, ולא אהיה עוד כמו
אותן בחורות מהסרטים שיש להן לב רחב כל-כך כי אין להן שכל.
"למה אתה עושה לי את זה?" - שאלתי. והוא, הסתכל עליי בעיניים
הגדולות האלה שלו, חשבתי שאני הוזה, אבל הוא באמת חיטא את
העיניים... אני לא צריכה יותר כלום מעבר למבט שלו שמסגיר את
הגעגועים שלו, את הרגשות העצומים שלו כלפיי... הוא שתק... גם
אני... נתנו לעיניים שלנו לדבר.
כל-כך רציתי להיות שלו באותו רגע, לחבק אותו כל-כך חזק ולהגיד
לו שזהו, שעכשיו זה רק הוא ואני, שהעולם שייך לאוהבים הצעירים,
ואנחנו הם האוהבים האלה, שעכשיו זה רק הוא ואני. הוא ואני
באמת, כמו שתמיד חלמנו אבל אף-פעם לא הצלחנו. הוא הרגיש את
אותו הדבר... השפתיים שלו התחילו לרעוד... כל-כך רציתי לנשק
אותן באותו רגע.
הוא חזק... הוא לא נותן לרגשות להשתלט על הפה שלו... "רק את
ואני עכשיו. זהו... שיחקנו יותר מדי, ויתרנו מספיק, עכשיו מגיע
לנו מה שכל הזמן היה נהרס בדרך זו או אחרת. עכשיו מגיע לנו
האושר הזה שכל הזמן הזה כל-כך כמהנו אליו והיה אסור לנו להגשים
אותו. עכשיו זה רק את ואני ואין אף-אחד באמצע, ומי שינסה להרוס
לנו..." - חיוך ערמומי חתם את המשפט שלו.
נעמדתי... הוא נבהל... הוא שליייייייייייייייייי - צרחתי.
הוא נעמד, העיניים שלו נצצו מדמעות ומאושר, הוא רץ אליי וחיבק
אותי כל-כך חזק. שלא ירפה לעולם... אני מפחדת שאולי זה חלום.
לא.. הוא באמת שלי, עומד פה, מחבק אותי, מנשק אותי, שליייי!!!
דווקא ביום שהחלטתי שאני מתחילה בחיים חדשים הוא שלח לי הודעה,
ביום הזה התחלתי חיים חדשים.
איתו.

ונראה עכשיו שמישהו ינסה להרוס לנו!!!